<h1>נמוקי יוסף</h1>
<h2>דף ב.</h2>
באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה פעמים בזה. ולקמיה במתנ' מפרש. לא פחות ולא יותר. לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו. כרכין וכו' מימות יהושע. אבל אם [אינם] מוקפין חומה מימות יהושע ואע"פ שמוקפין עכשיו קורין בי"ד. ופרש"י ז"ל שתלו הדבר ביהושע כדי לחלוק כבוד ליהושע שנלחם תחלה בעמלק והפילו שנ' ויחלוש וגו', והמן מעמלק היה. ובירושלמי מפרש טעם אחר כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, וכן [כתב] הר"ם במז"ל פרק א' (ב)[מ]הלכות מגלה וחנוכה [ה"ה], לפי שארץ ישראל היתה חרבה באותו הזמן וחומות כרכיה נשברין ושוממין, ואם היו תולין הדבר (מ)[ב]ימות אחשורוש היו כרכי ארץ ישראל חשובים ככפרים ויהיה גנאי להם. לפיכך תלו הדבר ביהושע, ואמרו שכל הערים אפילו אותן שבחוצה לארץ (שיהיו) [שהיו] מוקפין חומה מימות יהושע אע"פ שעכשו אינן מוקפי' יקראו בט"ו. ומיהו שושן, אע"פ שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע, הואיל ובה היה הנס קורין נמי בט"ו, כדכתיב והיהודים אשר בשושן וכו'. אלא שהכפרים. כלומר מאחר שהמוקפים בט"ו ושאינן מוקפים בי"ד [הרי] הכל בכלל, תו היכי משכחת י"א וי"ב וי"ג, היינו דקאמר אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ביום הכניסה.
ליום הכניסה. פרש"י ז"ל יום שני בשבת שלפני יום י"ד או חמשי בשבת שהם ימי כניסה, שהכפרים (מקדימין) [מתכנסין] לעיירות למשפט, לפי שב"ד יושבין בעיירות יום שני ויום חמשי כתקנת עזרא, והכפרים אינן בקיאין כל כך לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד, ופעמים שיום הכניסה בא ביום י"ג ופעמים בי"ב [ופעמים בי"א]. ויש מן הדחקים בהאי פירושא, חדא מה יעשו מקריאת הלילה. ועוד נשיהם וטפם שהם חייבין, שאף הם היו באותו הנס, מה יעשו. ועוד בן עיר שאינו מחויב עדיין היאך יוציא בן כפר, דאינו מחויב קרי ליה בירושלמי דבעי בן עיר מהו שיוציא בן כרך, ופשיט כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. אבל בן כרך אם יכול להוציא בן עיר הוי בעיא דלא איפשיטא בירושלמי [פ"ב ה"ג]. וטעמא משום דכיון דבי"ד זמן קריאה לכל היא שמא מחויב בדבר מקרי. ואגב אורחין שמעינן מהא דבן עיר (ד)אינו מוציא בן כרך, שאע"פ שכל ישראל ערבים זה לזה, היכא דעבר זמניה של זה אינו מוציא חברו שהוא בזמנו. ולפי זה כי אמרינן דכל הברכות כולן שהן חובה אע"פ שיצא מוציא, היינו דוקא כשהוא בתוך זמנו של מוציא, כגון קדוש היום וכוצא בו דכל היום זמניה הוא. ועוד קשה קצת לפרש"י ז"ל דהשתא הוי אגודות אגודות בעיר אחת, שקורין לבני העיר יום י"ד ולבני הכפרים באותה העיר עצמה ביום י"ב או י"ג. ובפ"ק דיבמות [י"ג ע"א] פריך תלמודא כשהן בעיר אחת קרי כאן לא תתגודדו. לכן נראה פירוש הר"ם במז"ל [הלכ' מגילה פ"א ה"ו] דיום הכניסה הוא היום שמתכנסין בבית הכנסת, ובני הכפרים בקיאין ג"כ לקרות המגלה, אלא שמשום טרדת מלאכתם בשדות אין מתקבצים אלא בשני ובחמשי בבית הכנסת, והתירו להם חכמים שאם אירע י"א או י"ב או י"ג בשני ובחמשי שיהיו רשאין לקרות מגלה, כדי שיהיו פנויים ביום הפורים לספק מים ומזון (ב)[ל]כרכים. והשתא אתי שפיר שאנשי הכפר היו הקורין ובמקומן. והגאון רב אחא משבחא [פ' ויקהל, שאילתא ס"ז] ז"ל פירש יום הכניסה יום הקבוץ, אלא שפירש דהיינו יום התענית של פורים, דכולי עלמא בטלים ממלאכה ומתקבצים לבקש רחמים, כדכתיב [אסתר ט'] ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלשה עשר יום בו וגו' וכתיב בתריה נקהלו היהודים בעריהם וגו', שקבעו יום התענית לפי שנקהלו בו לשלוח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם. ואע"ג דתענית אסתר בפסח הוה, כדאמרינן בגמרא [ט"ו ע"א] ויעבור מרדכי, אמר רב מלמד שעבר יום הראשון של פסח בתענית, אעפ"כ מרדכי ואנשי כנסת הגדולה קבעו התענית ביום י"ג לאדר על שם הנס. וקאמ' מתני' חל להיות בשני בשבת קוראין בו ביום ואין צריכין להקדים, לפי שמתכנסי' נמי עכשו לקרות בתורה. ועוד שיהיה עשרה באדר, ואין לנו זמן אלא אחד עשר. חל להיות בשלישי מקדימין ליום שני שהוא יום שלשה עשר. ואם חל ברביעי נמי מקדימין בשני שהוא י"ב. וקאמרה נמי מתניתין שפעמים היה יום התענית באחד עשר לכל העולם, כיצד אם חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת היו מתענין בחמישי שהוא אחד עשר, לפי שאין מתענין בערב שבת, שאסור ליכנס לשבת כשהוא מעונה מפני שאסור להתענות מקצת שבת לשם תענית. לפיכך מתענין בחמישי. והתירו חכמים לבני הכפרים דכיון שמתקבצים ליום התענית שיקראו אותה בו ביום. וקאמר נמי שיום התענית שהוא יום הכניסה פעמים היה בשנים עשר, והיינו כשחל יום י"ד בשבת בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומתענין בחמישי, שהוא יום י"ב. וכן מנהג צרפת שלא להתענות בערב שבת. ומצינו נמי במגילת תענית [פי"א] דתענית של ערב שבת לא מקרי תענית דאמר ר' יוסי בן דוסתאי משום רבי יוסי הגלילי כל שנשבע להתענות (ערב שבת) [בערבי שבתות ובערבי ימים טובים] הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת ערב יום טוב כיום טוב, כלומר דכיון שאדם נכנס לשבת מבעוד יום לאו תענית שלם הוא, לפי שאסור להתענות אפילו מקצת שבת לשם תענית, הילכך לא חלה שבועתו, שהרי נשבע לבטל את המצוה, והוה ליה שבועת שוא. וכי איבעיא לן בשלהי בכל מערבין מהו להשלים, בתענית של מצוה קא בעי, כגון שמתענין על הגשמים או על חולה. וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו נראה לי דהא דאמרינן [ערובין מ"א ע"ב] מתענה ומשלים, הוא שאינו טועם כלום קודם שקיעת החמה. אבל ודאי משקיעת החמה שכבר קדש היום, ואפילו בין השמשות דלא חשכה ודאי, אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות, וכבר אמרנו שהשבת אין מתענין בו אפילו שעות. ולפיכך כיון שנכנס בו שעה אחת או רגע הותר תעניתו. ועל כן נהגו העם בתענית אסתר כשחל להיות בערב שבת שאוכלין מיד ששקעה חמה אע"פ שלא יצאו כוכבים. עכ"ל. הילכך למדנו מדבריו ז"ל דבכל תענית שאינו בערב שבת אסור לטעום עד שעת צאת הכוכבים, כלומר שלשה כוכבים, דאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת ל"ה ע"ב] כוכב אחד יום שנים ספק שלשה ודאי לילה. ומכאן ואילך מותר לאכול לאלתר אע"פ שעדיין לא נסתלק אור היום לגמרי שבוחן אדם מטבעות. לפי שאין צריך תוספת לשום תענית חוץ משל יום הכפורים, שמוסיפין לפניו משקיעת החמה ואילך ולאחריו עד שהלך כל אור היום לגמרי, לפי שהוא קדוש. אבל לשאר תעניות לא צריך, אפילו לתשעה באב. אלא שליל תשעה באב אמרו חכמים שהוא כיומו, כדי שיהא תענית של יום אחד שלם. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות תענית מחלק דהיכא דאירע פורים באחד בשבת כיון שיום התענית בשבת ודחינן ליה, הילכך דחינן ליה ליום ה', דהואיל ואידחי אידחי, כדי שלא להתענות בערב שבת. אבל אם לא נדחה מתענין בערב שבת. וגם רב אחא נמי כתב כן דהיכא דזמניה הוא מתענין בערב שבת, והיכא דלאו זמניה הוא אין מתענין בו אלא בחמשי. מיהו מנהג נרבונא וכל גלילות פרובינצא דאפילו חל י"ד בא' בשבת מתענין בע"ש, כדי שיהו קורין בתורה ה' ימים רצופין, משום דקיימא לן שמותר להתענות בערב שבת לכתחלה, כדפסיק בסוף פרק בכל מערבין [ערובין מ"א ע"ב] דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. וכתב הרב ר' משה ב"ר יוסף דדוקא תענית מצוה, אבל תענית דרשות אינו משלים.
היכא רמיזא. דודאי [אע"ג] (מדקרא) [דבקרא לא כתיבי אלא] י"ד וט"ו לחוד, [מ"מ] הני זימני אחריני אנשי כנסת הגדולה תקנינהו בימי מרדכי ואסתר, ונתנו רשות לקרות. וכיון דאינהו תקנינהו ודאי מרמז רמזינהו במגלת אסתר. בזמניהם. מדלא אמר בזמנם ש"מ זמנים הרבה ממה שמרבה זמנם. ואימא שיתסר. נימא שהרבוי לאחר ולא להקדים. ולא יעבור. ולא מבעיא לה להקדים עשרה ותשעה טפי מי"א וי"ב. דסברא הוא שהרבוי יהיה סמוך לימים הכתובים.
הואיל ומסתכלין. פירש רש"י ז"ל בזמן הזה שאין אנו מקדשין על פי הראיה, ואין להם על מי שיסמוכו, מסתכלין [בקריאת המגילה] דמקריאת המגילה ועד הפסח ליכא אלא שלשים, ואם יקראו בי"א או י"ב יתחילו למנות השלשים, ויאכלו חמץ לאחר שמנה, ועדיין פסח הוא. אבל לט"ו דכרכים ליכא למיחש, דבכרך איכא אנשים בקיאים ולא יבואו לטעות כמו בכפר. ולפיכך אין קוראין אותה אלא בזמנה שהוא י"ד. ורבינו אלפסי ז"ל פירש מסתכלים עיניהם של עניים למעות פורים. דאין לומר יחלקו להם ליום הכניסה, דודאי הסעודה נעשית לעולם בזמנה בארבעה עשר, כדכתיב קרא [אסתר ט'] להיות עושים וכו'. ושמא יוציאו המעות קודם י"ד, ולא יהיה להם במה יכינו סעודה. ויש מן המפרשים שכתבו שאם יבואו גוים או גויות עם עניי ישראל לקבל מעות פורים, שאסור ליתן להם. דאע"פ דאמרינן מפרנסין ומכסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חוליהן. ומינה דהוא הדין מרפאין, דבקור נמי רפואה גדולה היא. הני מילי בשאר צדקות, אבל לא בזו, דכתיב בה [אסתר ט'] ומתנות לאביונים, לאביוני ישראל לצורך סעודת פורים, שהרי הגבאין אין רשאין לשנותה לצדקה אחרת. ואחרים כתבו דאף בזו, אם ידוע שהיה בזה איבה, מותר. עוד כתב הרי"ף ז"ל יש גורסין הואיל ומסתכנין. והפירוש, שיש במגלה ספור מפלת אויבים, מה שאין כן בחנוכה ובימים טובים, אולי ירגישו. ונראה שזו היתה גירסת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' דהלכות מגלה [ה"ט]. בד"א שמקדימין וקוראין, בזמן שיש להם לישראל מלכות. והכי הילכתא דאין קוראין אותה אלא בזמנה.
<h2>דף ב:</h2>
ומדפרזים בי"ד וכו'. דהא כתיב [אסתר ט'] לעשות את יום י"ד ואת יום ט"ו. וכיון דמיחד יום י"ד לפרזים, מכלל דכרכים בט"ו. הואיל ונעשה וכו'. שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג באויביהם שני ימים על כרחן, ולא נחו עד ט"ו, וכן קבעו לדורות. וכל הסמוך. אע"פ שאינו נראה עמו, כגון שיושבת בנחל מקום נמוך, כיון שהוא סמוך בתוך מיל קורא בט"ו. נראה עמו. אע"פ שאינו סמוך, כגון שיושב בראש ההר. ועד כמה. חשיב ליה סמוך וכו'. אבל בנראה שאינו סמוך לא פירש שיעור. והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות [מגילה] [ה"י] לא כתב אלא אם אין ביניהם יותר על אלפיים אמה.
<h2>דף ג.</h2>
ושום שכל אלו הפסוקים. שעשה עזרא עם כל אנשי כנסת הגדולה סימנין, עד כאן פסוק אחד, עד כאן שנים. ואותן פסוקים אין רשאין למעט אותן אפילו לתינוקות של בית רבן. פיסוק טעמים. כגון טרחא ואתנח זקיף תביר וחביריהם. אלו המסורות. כגון חסרות ויתרות.
ישראל במעמדן. שעומדין על תמידי צבור בשעת הקרבתן, כדתנן [תענית כ"ו ע"ב] תשמרו להקריב לי, היאך שומר והוא אינו עומד על גביו, תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, ועל כל משמר ומשמר היה מעמד. שמבטלין. דמקרא מגלה עדיף משום פרסומי ניסא.
<h2>דף ג:</h2>
מדרבי יוסי ברבי חנינא. דדריש משפחה ומשפחה. מת מצוה. פירש רש"י ז"ל [נזיר מ"ג ע"ב] שאילו קורא המת לאחרים שיתעסקו בקבורתו אין לו עונין שיתעסקו בו. והרמב"ם ז"ל פרק ג' דהלכות אבל [ה"ח] [מפרש] דאכהן קאי, שהכהן פגע במת ואין עמו אחר, ואם קרא הכהן לאחרים אין לו עונין. אבל אם כשיקרא עונין אותו, קורא להם ויבאו ויתעסקו בו. להוצאת המת וכו'. התם פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ז ע"א] משמע דלאו דוקא למת מצוה אמרו שמבטלין תלמוד תורה, דאף לכל מת נמי מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. והכא דנקט מת מצוה, אגב הני אחריני, עבודה ומקרא מגלה הוא דנקט.
מולאחותו. דכתיב גבי נזיר [במדבר ו'] לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא. וכל האי קרא מיותר הוא, דכתיב לעיל מיניה [שם] על נפש מת לא יבא, והיו כל אלה בכלל. לפיכך דרשינן לכולהו. לאביו הוא דנזיר אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. לאמו, למי שהיה כהן גדול ונזיר, דאע"פ שקדושתו חמורה מטמא למת מצוה [לאחיו, שאם היה כ"ג ונזיר לאחיו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ"מ]. לאחותו מה תלמוד לומר, דהא רבינן כל הקדושות שנדחות מפני מת מצוה, א"כ לאחותו מאי דרשינן ליה. למי שהיה כהן גדול ונזיר. ועוד שהיה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, דהני עשה חמירי דאית בהו כרת, ובשביל עשה דלה יטמא מצוה לא דחינן להו, מיהו מפני מת מצוה ידחו כדי לקברו. ודין קבורת [מת] מצוה הוא שחייב לקברו במקום שמוצאו, לפי שמת מצוה קונה מקומו. כדגרסינן במסכת דרך ארץ [פ"ח] אר"ע כך היה תחלת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה, ונטפלתי עמו עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"א ורבי יהושע אמרו לי כל פסיעות שפסעת כאילו שפכת דם נקי, אמרתי להם ומה אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי, כשלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה, מאותה שעה לא זזתי מלשמש תלמידי חכמים. ועל כרחין רבי עקיבא חוץ לתחום העיר מצאו, דאילו בתוך התחום הא אמרו חכמים שמביאו לבית הקברות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' דהלכות טומאת מת [ה"ז] ופרק ה' דהלכות נזקי ממון [ה"ג]. ובתוספות הרא"ש ז"ל פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ז ע"א] כתוב דשפיכות דם נקי לאו משום בטול תורה הוא דקאמרינן, אלא משום כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה, דכתיב [דברים כ"ב] לא תוכל להתעלם, וכתיב והתעלמת [שם], לומר פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו. ומיהו היינו דוקא בשב ואל תעשה דממילא מתבטל העשה דהשבת אבדה, וכן עשה דפסח ומילה משום כבוד מת מצוה. אי נמי הכא במת מצוה משום קרא הוא דקאמ', דלהכי איצטריך כולי קרא לאביו ולאמו וגו'. והיינו דדחינן בידים לאו דטומאה, דכהן גדול ונזיר מטמאין בו. אבל משום שאר כבוד הבריות לא דחינן בידים לא לאו ולא עשה דאורייתא, אלא לאו דרבנן דלא תסור, כגון איסור טילטול שהוא דרבנן, ושרינן לטלטל בשבת אבנים מקורזלות שאינן מתפרדות לעפר שראויות לקנח משום כבוד הבריות [שבת פ"א ע"א]. אבל לאו דאורייתא לא דחינן, כדאמרינן פרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] המוצא כלאים דאורייתא בבגדו פושטו ואפילו בשוק. וטעמא משום דלאו דרבנן הם אמרו והם אמרו. ומיהו אי איסורא דממונא הוא אפילו דאורייתא דחינן ליה משום טעמא אחרינא, וזה דהפקר ב"ד הפקר. וחכמים הפקירו ממון זה משום כבוד זה. וזהו דין השבת אבדה ופריקה וטעינה והגדת עדות לצורבא מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא דזוטר מיניה [שבועות ל' ע"ב]. ובכל הני נמי אם מוחלים על כבודם חייבים לקיים העשה. ולפיכך אמרינן גבי השבת אבדה שאם הכישה הזקן או שדא לה פיסא חייב להחזירה, שהרי מחל. ועוד דהתם שמא מעשיו גרמו שתאבד. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא דספר נזיקין [הלכ' רוצח פי"ג ה"ד] שאם היה חסיד אפילו נשיא גדול עושה לפנים משורת הדין ופורק וטוען עם הבעלים אפילו משאוי של תבן ושל קנים. ושעור פריקה וטעינה הוא משיראהו ואין ביניהם אלא ריס, שהוא רס"ו אמה ושני שלישי אמה, אבל היה רחוק מזה אין זקוק לו. ובהא דאסיקנא דמת מצוה עדיף כתב הרמב"ם ז"ל פרק א' דהלכות מגילה [ה"א] קוברו ואחר כך קורא.
כרך שישב. שנתישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף בחומה, נדון ככפר לענין בתי ערי חומה. בית מושב עיר חומה. בית שנתישב בתוך ערי חומה. עיר חומה, של עיר חומה. ונפקא לן מינה לענין מקרא מגילה אם נדון ככפר אם לאו. וכי תימא מנא ידעינן אם ישבו ולבסוף הוקפו אם לאו. ואיפשר לדקדק באותן עיירות שבנו ישראל בימות יהושע אותן שישבו ולבסוף הוקפו, ואין אנו חוששין לאותן שמצאו עשויות ובנויות כששים עיר כל חבל ארגוב בלבד. עשרה בטלנים. שבטלין ממלאכתן ונזונין משל צבור להיות מצויין בשעת תפלה בבית הכנסת. דאמרינן במסכת ברכות [ו' ע"ב] כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס שנאמר [ישעי' נ'] מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. נדון ככפר. וקורין בארבעה עשר. ואע"ג דאתו וכו'. שבאין שם לסחורה או לדין, ותמיד נמצאים שם רבים בטלין ממלאכתן, אפילו הכי בעינן קבועין, דזימנין דלא משתכחי. אשר לא חומה. כתוב למ"ד אל"ף וקרי בלמ"ד וא"ו. בא המסורת להודיענו אע"פ שאין לו עכשו כיון שכבר היה לו נדון כעיר חומה. וילפינן מינה למקרא מגילה, משום דשניהם תלויין בחומה. כתבו בתוספות דכרכין מוקפין מימות יהושע אפילו אין שם עשרה בטלנין קורין בט"ו, משום חשיבות חומתה. והא דקאמר כרך שאין בו עשרה בטלנין, לאו דוקא כרך, אלא עיר גדולה. כדאמרינן בהרבה מקומות ובשלהי כתובות [ק"י ע"ב] אין מוציאין מעיר לכרך.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות. אע"פ שמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. שאף הם היו באותו הנס. פירש רש"י ז"ל שאף עליהן היתה גזירת המן, כדכתיב [אסתר ג'] טף ונשים ביום אחד. וכן נראה מן הירושלמי [נזיר פ"ו ה"א] דקתני שאף הם היו באותו הספק, כלומר באותה סכנה דכתיב טף ונשים. ויש מן המפרשים שכתב לפי הירושלמי צריך לקרותה אף בפני הטף. וכן נמי נשים מברכות על מקרא מגילה ומוציאות האנשים, שכל המחויב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן, ומצטרפות לעשרה במקרא מגלה. ואע"ג דלגבי זימון אמרינן [ברכות מ"ה ע"ב] נשים מזמנות לעצמן, התם משום פריצותא, דשכיח בסעודה שכרות, אבל קריאת מגילה קודם סעודה היא, וליכא שכרות. והרמב"ם ז"ל כתב פרק א' דהלכות מגילה [ה"א] דקטן שלא הגיע לחינוך פטור וכן שוטה, לפי שאינן בני דעת.
פורים שחל להיות בשבת. כגון יום ט"ו לבני כרכים, דאילו ארבעה עשר לא בא בשבת, דקיימא לן אין אדר בא אלא זבד"ו, כלומר יום שני, ואם היה בשבת היה יום שני באחד בשבת, והקדמנו קריאתה ביום ששי או ביום הכניסה אפילו הכי שואלין ודורשין בענינו של יום. שואלין ודורשין. מעמידין מתורגמן לפני חכם לדרוש אגרת פורים.
ולשנותה ביום. שיחזור לקרותה ביום אע"פ שקראה כבר בלילה. שנאמר אלהי וכו'. זה הפסוק הוא במזמור אילת השחר, והוא נאמר על אסתר, שיום ולילה היתה צועקת, וקבל השם תפלתה. הכי נמי מספרין ניסה לילה ויום. יש מן המפרשים ז"ל [שכתב] דכיון דקריאת יום נמי חובה, כל חדא מצוה באפי נפשה היא, ומברכין שהחיינו גם על קריאת היום. וכן פשט המנהג בנרבונה. ומיהו הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"א ה"ג] כתב דלא מברכינן ליה אלא בקריאת הלילה, כמו בנר חנוכה אע"ג דכל לילה היא חובה. והכריעו כדבריו, וראיתם מקדוש שהוא חובה ביום כבלילה, ואפילו הכי לא מברכינן שהחיינו אלא בלילה. אבל בספר המנהגות כתב שמברכין שהחיינו גם בקריאת היום, משום שנהנה בקריאתה כל זמן ששומעה. וכתוב במאורות דמי שאין לו מגילה לקרות מברך שהחיינו, כדמברכינן ביום הכפורים. ויש מי שכתב שראוי לברכו בברכת המוציא של סעודת פורים.
<h2>דף ה.</h2>
בזמנה. י"ד או ט"ו לבני כרכים. ביחיד. מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד, דהא מפרסמא מילתא. שלא בזמנה בעשרה. כגון הקדמת יום כניסה לבני כפרים, צריך לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא, דהואיל ואין הכל קורין אותה, בלא עשרה ליכא פרסומי ניסא. ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא. אבל אי לא משכח לא אמר רב אסי דלא ליקרי, שאין איסור בקריאתה ביחיד, והוא מצווה לקרותה.
וחש לה רב להא דרב אסי. וגזר על עשרה לקבצם אפילו בזמנה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל אע"ג דחש לה להא דרב אסי קיימא לן כרב, דהא ר' יוחנן קאי כותיה, דאמרינן לקמן [י"ט ע"ב] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ולא אמרו אלא בצבור (מכלל) [אבל] (ד)ביחיד יצא. ושמעינן מינה דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד. עד כאן. ובירושלמי [מגילה פ"א ה"ו] משמע הכי, דקתני כפר שאין בו עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו, כלומר שהקלקלה שיש לו שאין בו עשרה היא מתקנת אותו, שקורין בי"ד בזמנה עם העיירות. דכיון דליכא שם עשרה לא מצו לאקדומי ולמקרי ביום הכניסה, דשלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה, אבל בזמנה קורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"א ה"ז]. והרב בעל המאור והראב"ד ז"ל פסקו כרב אסי, דהא חש לה רב. והא דאמרינן דיחיד מצי לקרות במגילה הכתובה בין הכתובים, בעל המאור ז"ל אוקמה בחולה שאינו יכול לבא לבית הכנסת, ומ"מ צריך עשרה, אלא שהם כבר שמעו משליח צבור ויצאו ידי חובתן. והראב"ד ז"ל [כתב] ליחיד לא צריך עשרה כל זמן שקורין אותה בעיר בצבור אבל במקום שאין צבור שיקראו אותה ודאי צריכין להתכנס האנשים והנשים, שכולן מצטרפין לקרות המגילה, ולקרותה בעשרה לפרסומי ניסא. ואין ספק דכולן מודים דהיכא דלא אפשר בשום צד בעשרה ודאי קורא אותה ביחיד. ולפי זה גם הירושלמי אינו מכריע המחלוקת כלל, דלא פליגי אלא היכא דאיכא בעיר רבים, אם צריך היחיד הרוצה לקרותה לחזר אחר עשרה אם לא. דלרב אסי צריך אפילו בזמנה, ולרב לא צריך בזמנה. וכן פסק הרי"ף ז"ל. ירושלמי בן כרך שהולך בספינה קורא בי"ד, שהוא זמן קריאה לרוב העולם. יש מי שכתב דדעת הרי"ף ז"ל שכתב בדין שלא בזמנה אחר שפסקנו לעיל דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה הוא דסבירא ליה כדעת הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דאמר שהמפרש בים או הולך במדבר אם הגיע אחד עשר קודם שילך שקורא אותה. ומיהו אע"פ שקראה, אם נתעכב ולא הלך, חייב בי"ד כשאר צבור. כתב רבינו האיי גאון ז"ל מנהגא דחזי לנא דמאן דקרי לה למגילה קורא ופושט כאגרת. אבל קורא וכורך כספר תורה לא חזי לנא.
עשרה בטלנין. של בית הכנסת, שבטלין ממלאכתן ונזונין משל צבור להיות מצויין בזמן התפלה בבית הכנסת, כדאמרינן בברכות [ו' ע"א] כיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. בזמנים של מגילה אמרו מקדימין, אם בא ארבעה עשר (או חמשה עשר), בזמן שמקדשין על פי הראיה, [או ט"ו], בשבת, מקדימין וקורין בערב שבת, ולא מאחרין, דכתיב ולא יעבור. זמן עצי הכהנים והעם. האמורים במסכת תענית [כ"ח ע"א] שהיו משפחות בישראל שקבועים להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה, ומביאין קרבן על העצים עמהם. יש שפירש דאי נמי הבאת עצים בלא קרבן אחר מקרי קרבן עצים. ואם חל זמן זה להיות בשבת מאחרין ליום מחר. וכן תשעה באב. אם חל תשעה באב להיות בשבת. וה"ה בי"ז בתמוז ועשרה בטבת, והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו הצרות והכל מתענין בו. אבל שאר הצומות אמרינן במסכת ראש השנה [י"ח ע"ב] רצו מתענין רצו אין מתענין. וחגיגה. אם חל יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחרת, שהרי יש להם תשלומין כל שבעה.
וזמן עצי הכהנים. כבר מפורש במשנה שהוא זמן קבוע למשפחות להביא עצים למערכה, ומביאין עולת נדבה. והיה מנהג שכל המתנדב עצים או (גרזן) [גזרים] עושה אותו יום שמחה. ואסור עליהם הספד ותענית ועשיית מלאכה באותו היום, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ו' דהלכות כלי המקדש [ה"ט]. ואותו קרבן אין דוחה שבת, דקרבן צבור דוקא הוא דכתיב ביה במועדו ואפילו בשבת. וחגיגה. הוא קרבן שלמים שמביאין עולי רגלים מלבד עולת ראיה. והוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת.
ותשעה באב. שאם חל תשעה באב בשבת מאחרין התענית, משום דלא מקדמינן פורענותא. אבל תענית פורים אם חל י"ג באדר בשבת, מקדמינן ליה, דהא לאו זכר פורענות הוא אלא זכר שמחה הוא בנקמת אויבינו. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' תענית פ"ה ה"ה] דהואיל ואידחי מקדמינן ליה ליום ה' שהוא אחד עשר. שאין מונין ימים לשנה. כגון דאמר קונם (שאיני) [שאני] טועם יין לשנה, מונה י"ב חודש מיום ליום, אם נדר באחד בניסן אסור עד ניסן אחר ולא יותר, אע"פ שעדיין יש אחד עשר יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה. או פעמים שאנו עושים חדשים חסרים. שעות לחדשים. זה גיטך אם לא באתי בחדש זה, והיה חסר ובא משחשכה ליום כ"ט, [אין] אומרין עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום וחצי. כתבתי זה אע"פ שאינו בהלכות, דשמא במקומו כתבו הרב, ז"ל. דסבירא לי דהכי הלכתא כיון שהביאו התלמוד ואין בו חולק.
מאחרין. כל אלו מאחרין עד למחר. ולא מקדימין. מפרש בגמרא תשעה באב אקדומי פורענותא לא מקדמינן. וחגיגה והקהל דאכתי לא מטא זמן חיוביהו ולא נחייב אותן להביא קודם הזמן שצוה השם. ואם נאחר אותן עד למחר לא מפסדינן מידי. וכן בהקהל מתקיים המקרא, דכתיב [דברים ל"א] בחג הסוכות, דאכתי חג הסוכות הוא. וכן זמן עצי הכהנים קבעו להם זמן קבוע, ואכתי לא מחייבינן להביאו. ואע"פ שאמרו מקדימין. קריאת המגילה בי"א, אעפ"כ מותרין בהספד ובתענית, דכחול דמו. ומשום הנאת בני כפרים [הוא] שמקדימין בקריאתה. אימתי. שרינן להו לבני כפרים להקדים, במקום שב"ד קבוע שם, ובני כפרים נכנסים שם ביום הדין, שיש להם הריב. וגם באין לשמוע בקריאת ספר תורה כתקנת עזרא. ומשום הכי מקילינן לבני הכפרים הבאים שם. אבל מקום. שאין שם ב"ד קבוע, ידוע שאין באין שם בני הכפרים. אין קורין אותה אלא בזמנה. שאין קולא להם כיון שאין דרכם לבא. ולפיכך קורין אותה בזמנה.
והקהל. וכן הקהל את העם. מצות הקהל שהיה בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי יום טוב הראשון של חג, שהוא יום ראשון של חולו של מועד, כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א] שהיה המלך קורא בספר משנה תורה. וכל העם חייבין לבא ולהביא טפם, כדכתיב [דברים ל"א] האנשים והנשים והטף. ובשבת אי אפשר ומעבירין אותו למחר. ובתלמוד ירושלמי [מגילה פ"א ה"ו] נמי נמצא דהאי דלא עבדינן ליה בשבת משום הבימה, דתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה, ואי איפשר לבנותה בשבת. ופרכינן וליעבדא מאתמל, כלומר ביום חמשי בשבת, שהוא ערב יום טוב. ומשני דחיקא לה עזרה, שדוחקת ומתמעטת אויר העזרה. ועם כל האויר היו צריכין לנס הנזכר בעשרה נסים [אבות פ"ה מ"ה] שנעשו במקדש.
והקהל. פירשנו במתניתין שהיו מקהילים האנשים והנשים והטף בירושלים במוצאי שמטה, דהיינו בתחלת שנה שמינית, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שכל ישראל היו שם, שעלו לרגל. והמלך היה קורא על הבימה פרשיות ידועות של תורה, ומתחיל מאלה הדברים, כמו שמבואר במסכת סוטה [מ"א ע"א], וכתבה הרמב"ם ז"ל בספר קרבנות בהלכות חגיגה פ"ג [ה"ד]. וקאמרינן הכא שלא היה קורא אותן ביום טוב של חג, לפי שאינו דוחה אפילו יום טוב וכל שכן שבת, שאם יארע מוצאי י"ט הראשון בשבת מאחרין עד למחר. ומפרש בירושלמי [פ"א ה"ו] מפני מה מפני [הבימה], פירוש שהיו עושין למלך בימה של עץ בעזרה, כדי שיהא גבוה מכל העם ויוכלו לשומעו כולם, ובשבת וי"ט אין עושין בימה. ופריך בירושלמי ויעשו אותה מע"ש או מערב י"ט. ומשני שלא לדחוק העזרה. אבל הרמב"ם ז"ל [הלכ' חגיגה פ"ג ה"ז] פירש לפי שהיו תוקעין באותו יום להקהיל העם, ואותן תקיעות אינן דוחין שבת או י"ט. והאי טעמא נמי בירושלמי, רבי יוחנן אמר מפני התקיעות.
וסעודת ראש חדש. יש מפרשים סעודה שהיו עושין בית דין לעדים שהעידו על הלבנה, אין עושין אותה בשבת. אבל בספר המנהגות [מפרש] שמפני כבוד ר"ח שהוא יום כפרה לישראל היו מוסיפין בסעודה. ואם בא ראש חודש בשבת מאחרין אותה סעודה עד אחד בשבת, דלא הוה מינכר דמשום ראש חדש עביד. ומצינו בפרקי דרבי אליעזר מנהג גדול בישראל שעושין סעודות בראשי חדשים ובימים טובים, כדי לזכור תפלת המוספין ושיזכרו שהנשים אסורות לעשות מלאכה בראש חדש. וכתב עוד דהא דאמרינן בירושלמי אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם, היינו עד מוצאי שבת, לפי שלובש בגדי שבת המכובדין, וראוי להקביל פני השכינה. ואיכא דאמרי עד שתתבשם באורה, כלומר שלא תהא דקה יותר מדאי, אלא עד שתאיר היטב, ואז יהנו בה. ומכאן שאין מברכין עליה בין השמשות, שאז אין אורה רב ומבושם. ובסנהדרין [מ"א ע"ב] אמרינן שכל זמן שנוספת והולכת מברכין, ומצוה מן המובחר לברך עליה תוך שבעה. וכתב עוד ומה שנהגו לרקד לפניה הוא משום שמחה שיש לנו, על שהקבלנו פני שכינה. ובמסכת סופרים [פ"כ] כתוב שאין מברכין עליה אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה ומישר רגליו ומברך, ואחר שבירך אומר שלש פעמים סימן טוב ומזל טוב תהוי לכל ישראל, ואומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך.
וספק מילה. כגון נולד בין השמשות של ערב שבת או של מוצאי שבת. ולא דחינן שבת אא"כ הוא שמיני ודאי. וכן אנדרוגינוס, שהוא חצי איש, אין דוחה שבת [שבת קל"ד ע"ב]. וכן נולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית מספק אם יש לו ערלה כבושה או אין לו ערלה כלל. וכן יוצא דופן אין דוחה שבת [שם קל"ה ע"ב], משום דבעינן ממקום שמזרעת, דאשה כי תזריע כתיב [ויקרא י"ב] ביה ביום השמיני ימול, דדרשינן אפילו בשבת. וכן מי שיש לו שתי ערלות, שני עורות זה על גב זה או שני גידין, אינו דוחה, משום דכתיב [ויקרא י"ב] ערלתו. וכן בן שמונה שאינו שלם בשערו וצפרניו אינו דוחה שבת, ומיהו [אם] הוא שלם בן שבעה הוא אלא שנשתהא. וכל אלו כשם שאין דוחין שבת כך אין דוחין יום טוב ראשון. אבל יום טוב שני של גליות דוחה, אבל אין דוחה יום טוב שני של ראש השנה. ואם חל ראש השנה בחמשי, והוא שמיני ללידה, דוחין המילה עד אחד בשבת, שהוא שנים עשר.
גמרא. בטלנין של בית הכנסת. מפורש במתניתין. ולא יעבור. גבי מגילה כתיב. הילכך אם חל י"ד או ט"ו בשבת, בזמן שמקדשין על פי הראיה, קורין אותה בערב שבת, דבשבת אין קורין, שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. ובתרומת שקלים וסעודת פורים וסעודת ר"ח וספק מילה. הוא לשון רבינו אלפסי בהלכות, ולא נמצא בגמרא על משנה זו. ופירוש תרומה היינו מחצית השקל, שהיה נותן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה לצורך קרבנות צבור. ובאחד באדר היו מכריזין על השקלים. והיו מכריזין בשבת בבית הכנסת, שהקהל אז מקובצים, שיביא כל אחד שקלו לבית המקדש. ואם חל ר"ח אדר בתוך השבוע, אפילו בערב שבת, מקדימין ועושין ההכרזה בשבת שלפני ר"ח אדר, משום דזריזין מקדימין. סעודת פורים. ירושלמי [מגילה פ"א ה"ו] מפני מה אין עושין סעודת פורים בשבת, לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב [אסתר ט'], מי ששמחתו תלויה בבית דין יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים.
<h2>דף ה:</h2>
ואילו יום טוב לא כתיב. וכן הילכתא. ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה. וכבר נהגו בו העולם איסור ביום ארבעה עשר לבני עיירות וביום חמשה עשר לבני כרכים. אבל יום חמשה עשר לעיירות ויום ארבעה עשר לכרכים שרי. אבל במאורות כתוב שבזה ובזה נהגו בו עכשו כל ישראל איסור, ואין לזלזל בו. ואפילו על ידי גוי אסור כארבעה עשר בניסן. מיהו כי אמרינן דאסור, הני מילי מלאכה שאינה של שמחה, אבל מלאכה של שמחה שרי אפילו ביום ארבעה עשר לבני עיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים, כגון בונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים. הילכך מאן דעביד ביה מלאכה שאינה של שמחה משמתינן ליה. או קאי בשמתא דרבנן שאמרו דבמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין וחייב נדוי העושה כך, כך כתב רב אחא ז"ל [שאילתא ס"ז] וכן משמע מהגמרא. מיהו דוקא מלאכת אומנות, אבל דברים שהם צורך הבית [מותרים], כדאמרינן פרק מי שהפך [מו"ק י"ג ע"א] גבי ארבעה עשר של פסח, דמידי דצורך י"ט שרו רבנן למעבד בי"ד. וכן לכתוב אגרת שלומים מותר או פסקי הלכות או מזכרת עסקיו. והכי איתא במאורות.
ולשון רבינו אלפסי ז"ל. וקיימא לן דהני תרי יומי דאינון ארביסר וחמיסר תרוייהו אסירי בהספד ותענית. דכתיב במגילת תענית את יום ארבעה עשר בו ואת יום חמשה עשר בו [יומי] פוריא אינון דלא למספד בהון [ודלא להתענאה בהון] ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה ע"כ. פירש רבינו יהונתן דאינון ארביסר וחמיסר, כלומר לבני ארבעה עשר שאסורין בהספד גם ביום ט"ו, ובני חמשה עשר אסורין בהספד גם ביום ארבעה עשר. כל הכתוב במגלת תענית. שסופר ומונה שם ימים שנעשה בו נסים לישראל וקבעום ימים טובים. ויש מהם שהם אסורים בתענית לבדו, אבל בהספד מותרים, דשרינן הספד מפני כבוד החיים והמתים. ויש מהם שהם חמורים שאפילו הספד אסור בהם, לפי גודל הנס שאירע בו החמירו על ישראל לכבוד היום. לפניו. לפני יום טוב. לאחריו. לאחר יום טוב, שכבר עבר. לפניו אסור בהספד ובתענית כמו היום טוב עצמו, משום גזירה דלמא אתי למעבד ביום טוב גופיה. לאחריו מותר, דכיון שעבר יום טוב לא חיישינן. ואותן שאינן חמורים ליאסר בהספד אלא דלא להתענאה בהון, בין לפניו בין לאחריו מותר בהספד ובתענית. ור' יוסי מחמיר בשניהם. הלכה כרבי יוסי במימרא דלא להתענאה. דלפניו אסור ולאחריו מותר. אבל בימים דלא למספד אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא, דלפניו אסור ולאחריו מותר. דלרבי יוחנן שניהם שוין, ודי להחמיר לפניהם ולא לאחריהם, דהא פסק כדברי שניהם להקל. ואפילו הכי כר' יוסי עבדינן, דהא רב אשי קאמר הכי כל שלאחריו אסור, כלומר אותן הימים טובים שהם חמורים כל כך דאסור נמי לאחריהם, לא תימא שיהיה כל כך חמור לאחריו כמו היום טוב עצמו, אלא בהספד לבדו אסרינן ליה, ולא אסרינן ליה בתענית. שמע מינה דרב אשי כר' [יוסי] סבירא ליה דאית ליה לאחריו באותן דלא למספד. ויש לתמוה לדברי הרב אלפסי ז"ל היכי גרס כל שלאחריו בהספד אסור בתענית מותר, נמצא לדבריו שמחמיר בהספד ומקל בתענית. ולפי מה שפירשנו למעלה משמע דחמור תענית מהספד, ואפילו בימים טובים דאסור בהן תענית שרינן בהו הספד משום כבוד הבריות, והכא אמר הרב אלפסי ז"ל דאסרינן להו בהספד ושרינן להו בתענית. ואם נתרץ, משום הכי אסרינן הספד לאחריו, להכיר ולהודיע שהיום טוב עצמו אפילו בהספד אסור אבל בתענית מקילינן ואין אנו חוששין דילמא אתי להקל ביום הנס עצמו, דאותו יום נודע הוא לכל שאסור בתענית. הא קא חזינן בהדיא בתענית בסוף פרק סדר תעניות כיצד [י"ח ע"ב] רב נחמן גזר תעניתא בתריסר, אמרו ליה יום טורינוס [הוא], אמר ליה יום טורינוס בטלוה הואיל ונהרגו [בו] שמעיה ואחיו. ותיפוק לי דהוה יום שלפני ניקנור. נמצא שלפניו כי אמרינן דאסור בתענית אסור. ומדחזינן דבתענית אסור, ודאי בהספד מותר, כי היכי דלא יהיה שוה יום שלפניו ליום הנס עצמו אליבא דרב אשי. צריך עיון עד שיבא מורה צדק. ואנן רגילין לפרש כל שלפניו אסור בתענית ומותר בהספד, וכל שכן שלאחריו דאינו אסור אלא בתענית לבדו ולא בהספד. ואם כן חנוכה ופורים מותרים לפניהם ולאחריהם בהספד דהוא כבוד החיים והמתים, אבל בתענית אסור[ים], עכ"ל ז"ל. ויש מי שכתב עוד בזה, אע"ג דקיימא לן בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים מיהא לא בטלו, דהכי אמרינן במסכת ראש השנה [י"ט ע"ב] הילכתא בטלה והילכתא לא בטלה, קשיא הלכתא אהילכתא, כאן בחנוכה ופורים דלא בטלו כאן בשאר יומי. ומחלוקת בין המפרשים לענין צבור, אם מותר שיגזרו תענית בשאר יומי, כיון דליחיד מותר, או לא. וכן מחלוקת בין המפרשים דלפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים דאמרינן במגילת תענית שאסורים בהספד ותענית, אם בטלו, כיון שאנו מתענים ערב פורים, או דילמא אותו תענית שאני שאינו של צער אלא זכר נס ושמחה. ונראה דעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' אבל פי"א ה"ה] ודעת הרב ר' זרחיה ז"ל הלוי דכיון דמגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, הרי היא כדברי קבלה וכדברי תורה שאין צריכין חיזוק. הילכך לפניו ולאחריו מותר. אבל חנוכה שהוא דברי סופרים, וצריכין חיזוק, לפניו ולאחריו אסור. וכתוב בספר המנהגות שכשם שאסורין לפניהם ולאחריהם באדר השני כך אסורין באדר הראשון. מיהו קורעין על המת בראש חדש בחנוכה ופורים, ואומרים בו צדוק הדין, ומברין האבלים על הקרקע, וגם קרוביהן יכולין לישב עמהן לארץ. והר"ם מקוצי ז"ל כתב [סמ"ג עשין דרבנן ב'] דאין סופדין המת בחנוכה ופורים ולא בראשי חדשים. אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות כדאמרן. אבל בפני תלמיד חכם אין מועד [מו"ק כ"ז ע"ב] אפילו בחולו של מועד קורעין עליו, וכל שכן חנוכה ופורים. ונראה דבגד עליון ותו לא. ומיהו עד שיגלה לבו. והרמב"ם ז"ל [הלכ' אבל פ"ט הי"ב] כתב שמאחה למחר. אבל אין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו, ואם נקבר אסור. ויום שמועה כבפניו דמי, וסופדין אותו אע"פ שהיא שמועה רחוקה. כן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ט' דהלכות אבל [הי"ב]. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא ביום מיתה וקבורה. וה"ה לענין קריעה דלאחר אותו יום לא. לאסור של זב"ז ושל זה בזה. מנהג נרבונא שאין אומרים ביום ט"ו תחנה כלל ולא למנצח ושיר מזמור.
<h2>דף ו:</h2>
קורין אותה באדר שני. חוזרין וקורין אותה באדר שני. אין בין אדר. כלומר שאם עשה בראשון מצוות הראויות לעשותם בשני כגון סדר פרשיות, שהן פרשת שקלים ופרשת זכור ופרשת פרה ופרשת החדש, יצא ואין צריך לחזור ולקרותם. אלא מקרא מגילה וכו'. חוץ ממקרא מגילה ומתנות לאביונים, שאם קראה בראשון וחילק מתנות לאביונים צריך לעשות פעם שנית. גמרא. אין בין ארבעה עשר. מתניתין דקתני אין בין אדר הראשון, [ביום] ארבעה עשר קאמר. אבל בין אדם ראשון לאדר שני טובא איכא. דאע"פ שקראו סדר פרשיות בראשון, שקלים וזכור ופרה והחדש, צריך שיחזרו אותן באדר השני. דהא פסקינן הלכה כרשב"ג. ואע"ג דקרו בראשון קרו בשני. דתניא רשב"ג משום ר' יוסי אומר כל המצוות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון, ושווין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה.
<h2>דף ז.</h2>
מנות. מיני מעדנים. לאדם אחד. למי שהוא עשיר. לשני בני אדם. דאביונים תרי משמע. האביונים אין רגילין כל כך לאכול בריוח, די להם במתנה אחת, והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' [הט"ז] אין מחלק פחות משני עניים, ונותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין. מיהו אע"פ שאינו צריך לשלוח שתי מתנות למי שהוא עני, אלא באחת סגי, אעפ"כ אם נותן לו תבשיל או מיני מאכל צריך שיתן לו מן המובחר שבסעודתו. וכן מצינו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר עבודה פרק אחרון דהלכות איסורי מזבח [הי"א] וזהו לשונו והוא הדין לכל דבר שהוא לשם האל הטוב והמטיב שיהיה מן המובחר ומן הטוב. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו, כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר [ויקרא ג'] כל חלב לי"י ע"כ. הילכך למדנו שכשנותן אדם שמן למאור בבית הכנסת יש לו ליתן מן המובחר והיפה שבשמנים.
<h2>דף ז:</h2>
מחלפי סעודתייהו. זה אוכל עם זה, כך פירש רש"י. ודעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב הט"ו] לפי שהיו עניים ולא היו מספיקין לשלוח מנות והיו מחליפין. ויש מפרשים שלא היו עניים, אלא שהיו משלחין כל כך זה לזה עד ששלחו כל סעודתם. קשיב. מין תמרים. דאבישונא. שנתיבשו החטים כרמל וקמח שלהם בתנור. דיקולא. הכלי שהוא רגיל לטעון כשהוא בן כפר, ומאכיל בו בהמתו, לא ירד מצוארו. כך אתה ראש ומלך בפומבדיתא ואינך שולח לי אלא דברים קלים המצויין לכל. לבסומי. להשתכר מן היין. בין ברוך וכו'. אמרינן בירושלמי [פ"ד ה"ז] דמשום הכי נקט ברוך מרדכי וארור המן, לפי שכשהיו מזכירין מרדכי היו אומרים ברוך, וכשהיו מזכירין המן היו אומרים ארור. והיינו דאמרינן בבראשית רבה כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מאי טעמא זכר צדיק לברכה. וכל המזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מאי טעמא ושם רשעים ירקב. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב הט"ו] כיצד חובת סעודה זו, שיאכל [בשר] ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. ולא הזכיר הא דמיחייב איניש לבסומי וכו'. אלא שכתב לא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש ונבול פה, שזה לא יקרא שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא תיקנו נביאים הראשונים אלא יום משתה ושמחה. אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ברוך. ונקט תלמודא האי לישנא משום דענינא דיומא הוא, ומשום דבגימטריא עולה ברוך מרדכי כארור המן. סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא. פירוש בליל ארבעה עשר, וכ"ש בליל ט"ו שכבר עבר זמנה. ועל זה נהגו הקדמונים שלא לאכול בשר בליל ארבעה עשר, דלא ליתי לאיחלופי בסעודת פורים.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רבא ל"ק כאן בגופן שלהם. כתב אשורית הוא גופן שלנו. גופן, כתב. כך פרש"י ז"ל. וכתב עברי, כתב עבר הנהר. בסנהדרין קרי ליה כתבא ליבונאה, כך פרש"י ז"ל. זאטוטי. פרש"י ז"ל לשון חשיבות, נערי לשון קטנות.
<h2>דף יב.</h2>
היינו דאמרי אינשי איהו קרי ואתתיה בי בוציני. קרי דלועין גדולים, בוציני דלועין קטנים. כלומר באותו מין עצמו, הוא נואף והיא נואפת.
<h2>דף יג:</h2>
ויושיבם לנצח ויגבהו. כשהם שוין, שאין מתגאים במעלתם.
<h2>דף יד.</h2>
ארבעים ושמונה. אסיר ואלקנה ואביאסף בני קורח נתנבאו במדבר, יהושע ופנחס אלקנה גד החוזה נתן הנביא [אסף] הימן ידותון שמואל דוד שלמה אחיה שמעיה עדו עזריה בן עדו וחנמאל מבני מתתיה חנני הרואה יהוא בן חנני אליהו מיכיהו עובדיהו אלישע (יחזקאל) [יחזיאל] אליעזר בן דודו[הו] ממרישה והוא יונה זכריה בן יהוידע אמוץ חבקוק צפניה בן כוש[י] ירמיה ישעיה יחזקאל דניאל ברוך בן נריה שריה בן מחסיא מרדכי בלשן הושע בן בארי עמוס מיכה המורשתי יואל בן פתואל נחום חגי זכריה ומלאכי. אלו הנביאים למדו מהלכות גדולות וסדר עולם, ובא בפירושים בבלבול. והלא דין הוא שימנו אברהם יצחק ויעקב, וא"כ אין המספר מדוקדק. שבע נביאות. שרה מרים דבורה חולדה חנה אביגיל ואסתר. ולא הותירו. מצוה. חוץ ממקרא מגילה. וא"ת והרי נר חנוכה. י"ל כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. מעבדות לחירות. ביציאת מצרים. שירה. על הים. הלילא. היינו שירה. ולא עבדי פרעה. שהרי לחירות יצאו. אכתי עבדי אחשורש אנן. דלא נגאלו אלא מן המיתה.
<h2>דף יד:</h2>
בהדי שותא. בעוד שהיא מדברת טווה. באחת ידבר, אל תרגמינן בחדא שותא, כלומר בעוד שהיא מדברת עמו על בעלה הזכירה עצמה, שאם ימות ישאנה. מטייפי. בולטים וצופים למרחוק.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן. הזכרת שמותם ועשרת. התיבה הסמוכה לאחריהם. בנשימה אחת. שלא ישיב רוחו אליו עד שיגמור הכל. וא"ו דויזתא צריך לממתחיה כי זיקפא. כלומר צריך להאריך בה בקריאתה, ולא יחטוף אותה. ויש אומרים כי היא וא"ו גדולה מחשבון אותיות גדולות שבתורה. זקפה. בעץ אחד פורק"א בלעז. כל השירות. כגון אז ישיר ושירת דוד ושירת דבורה. אריח. הוא הכתב. לבינה. הוא החלק שהוא רחב כפלים מן הכתב וארכה ג' טפחים ואריח חצי לבינה. שלא תהא תקומה. אריח, את את. לבינה. השמות, וכשהאתין זה על גב זה, קרובים ליפול ואין להם סמיכה, אבל אריח על גבי לבינה יש לה סמיכה. למפלתן. של רשעים. וצדיק אם יפול לא יוטל [תהלים ל"ז] כי השם סומך ידו.
כאמיתה של תורה. דהיינו מזוזה דצריכה שרטוט. ולדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק א' דהלכות [ספר תורה ומזוזה] [הי"ב] שספר תורה ומזוזה תרוייהו הלכה, אמתה של תורה היינו ספר תורה. והכי אמרינן בירושלמי נאמר כאן דברי שלום ואמת [אסתר ט'] ונאמר להלן אמת קנה ולא תמכור, מה להלן שרטוט אף מגילה צריכה שרטוט. ויש אומרים אף העור שלה צריך עיבוד לשמה כספר תורה. מיהו הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב ה"ט] כתב דלא צריך.
<h2>דף יז.</h2>
למפרע. שקורא פסוק השני קודם הראשון. לא יצא. דכתיב [אסתר ט'] ככתבם וכזמנם, מה זמנם הוא כסדר, שיום ארבעה עשר הוא קודם חמשה עשר, אף הקריאה תהא כסדר, לא יאחר המוקדם ולא יקדים המאוחר. אי נמי מקרא דכתיב [שם] נזכרים ונעשים, מה עשייה למפרע [לא], דסעודת פורים בשלשה עשר לא מהניא וכן אם נתן המתנות לא יצא, כך הזכירה אם הקדים פסוק שראוי לאחר לא יצא. על פה לא יצא. דכתיב [אסתר ט'] והימים האלה נזכרים, וילפינן זכירה זו מזכירה, דכתיבא גבי עמלק כתוב זאת זכרון בספר [שמות י"ז], מה התם בספר אף כאן בספר. קראה תרגום ובכל לשון. מיירי דכתובה תרגום, דאם לא כן היינו על פה. והא דנקט תרגום [אע"ג] דבכלל כל לשון הוה, זו ואצ"ל זו קתני, דאפילו תרגום דדמי ללשון הקודש לא יצא עד [אשר] יקראנה או ישמענה בלשון הקודש ואין צריך לומר בכל לשון. והטעם משום דליכא פרסומי ניסא.
ללועזות בלעז. כגון גפתית לגפתיים. וה"ה לשאר לשונות, דכולן נקראין לעז חוץ מלה"ק. מיהו צריך גם כי מכיר הלשון שתהיה נכתבת גם כן באותו לשון. אבל בלשון הקדש יצא אע"פ שאינו מכיר בו, מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. וה"ה לק"ש ולתפלה דוקא למכיר באותו לשון. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק היה קורא [רפ"ב דברכות], דכי אמרינן [סוטה ל"ב ע"א] שנאמרת תפלה בכל לשון, הני מילי בצבור, אבל ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש. משום דקיימא לן [שבת י"ב ע"ב] לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי השרת מכירין באותו לשון ואין נזקקין לו. אבל בצבור שכינה שרויה עמהם. הילכך יש מן המפרשים ז"ל שכתב שצריך עיון נשים, שאינן צבור לעולם, אם יוצאות מתפלה בלעז אם לאו, עד שיתפללו בלשון הקדש או שישמעו משליח צבור הלעז. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב ה"ג] שלשון יונית כלשון הקדש, כדאמרינן בגמרא [י"ח ע"א] לעז יונית לכל כשר.
אשורית. לשון הקדש. יצא. אע"פ שזה הלועז אינו מבין אשורית איכא פרסומי ניסא, כיון שישראל יודעים אותו ומצויים לשאול, ישאל להם ויבינוהו, מה שאין כן בשאר לשונות. ואפילו יהיה במקום שכולם מאותו לשון, כיון שהוא אינו מבינו גזרו ביה רבנן שלא יצא. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל הירושלמי [פ"ב ה"א] שאמר יודע לעז ויודע אשורי מהו שיוציא אחרים בלעז, כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. משמע דפשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז שהוא עצמו אינו יוצא בלעז. ע"כ. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב ה"ד] משמע שהיודע אשורית ולעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה ידי חובתו.
מתני'. סירוגין. פיסקי פסקי, שקורא ממנה מעט ופוסק, עד ששוהה כדי לגמור את כולה, ואפילו יותר, וחוזר וקורא אחר כן מה שנשאר לו לקרות יצא. ומתנמנם. נים ולא נים תיר ולא תיר ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר. וא"ת אם קורא אותה מתנמנם היינו על פה ולא יצא. וי"ל דקרא מקצתה על פה יצא [י"ח ע"ב], והכא איירי במקצתה. אי נמי ששמעה מתנמנם. אי נמי היה מתנמנם בין סירוג לסירוג. ואורחא דמילתא נקט, דאם לא כן אמאי קרא סירוגין אלא חדא מילתא היא סירוגין ומתנמנם. ונוהגין עכשו לקרות ד' פסוקים בקול רם, כדי שיתעורר אם יש בהם מתנמנם, ובפסוק אחרון כדי שישמע הברכה.
היה כותבה או דורשה. ומתוך כך הוא קוראה. ירושלמי [פ"ב ה"ב] הדא אמרה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה מדכותבה בארבעה עשר. ע"כ. ועכשו נהגו בו איסור. וכן כתבנו לעיל. אם כיון לבו. כתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' דמגילה [ה"ו] אם נתכוין לצאת בקריאה שקורא בספר שמעתיק ממנו בשעה שכותב יצא, אבל אם נתכוין לצאת בקריאה זו שהוא כותב לא יצא, שאינו יוצא ידי קריאה אלא בספר שכולה כתובה בו. ולמאן דאמר מצוות אין צריכות כונה אפשר דמודה דמגילה בעי כונה. אי נמי יפרש אם כיון לבו לקרות הפסוק כסדר ולא כדרך הדורש, ולא כדרך המגיה, שהדורש לפעמים דורש מסיפיה לרישיה, והמגיה כשהתיבות חסרות אותיות אינו קוראו כהלכתו. שאם הנקוד חול"ם כיון שאין בו וא"ו קורא בפת"ח.
בסם. אורפימיני"ט בלעז. סיקרא. צבע אדום שצובעין בו תריסין וכלי עץ. קומוס. גומ"א, שרף האילן. קנקנתום. צבע שחור, וצובעין בו מנעלים שחורים, ובלעז אייראמינ"ט. דפתרא. עור מליח, ולא עשו לו עבוד אחר שנהגו במים וקמח, וגם לא עבדו בעפצים שקורין גאליש. אשורית בספר ובדיו. דילפי כתיבה כתיבה, כתיב הכא [אסתר ט'] ותכתוב אסתר וכתיב בברוך בן נריה [ירמיה ל"ו] ואני כותב על הספר בדיו. ושתהא כתיבה אשורית, שהוא לשון הקדש, דכתיב [אסתר ט'] ככתבם וכלשונם, וכתיבת ישראל היא אותיות שלנו, ולשונם הוא לשון הקדש, ועל הספר הוא עור המעובד מליח וקמיח ועפיץ שאין אדם יכול לזייף בו שלא יהיה ניכר. וכתבו הרב בעל התרומה והר"ם מקוצי שאותו דיו שעושין מעפצים אינו קרוי דיו, ופסול לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. אבל הרמב"ם ז"ל מכשיר, וזה לשונו בריש הלכות תפלין [פ"א ה"ד] כיצד מעשה הדיו, מקבצים העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהן, וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומייבשין אותן ומצניעין אותן ובשעת הכתיבה שורהו במי (אפצא) [עפצים] וכיוצא בו, וכותב בו. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפלין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי (אפצא) [עפצא] ושרף וקנקנתום, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים. אם כן מה מעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שהוא כותבן בדיו, למעוטי שאר מיני צבעונים כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפלין ומזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב פסולין, עכ"ל. ומגילה, כיון דתנן שצריך לכתוב אותה בדיו, הרי היא לענין דיו כספר תורה תפלין ומזוזות. גמרא. ירושלמי סירוגין קטועין. ויש מי שכתב דהא דאמרינן דאפילו שהה הרבה יצא, הני מילי למאן דקרי לה למגילתא או הלילא, אבל השומע דעבר ושח אפילו לדבר מצוה בעוד שהמשמיע קורא, לא יצא השומע, וצריך לחזור ולשמוע או לקרות ממקום שפסק, משום דבשעה שסח לא הוה שמע, ולא סגי ליה דלקרי מאי דלא שמע בתר דשמע מאי דקרא לקמיה, דהוה קריאה למפרע, עכ"ל.
כך אין קורין הלל למפרע. מהלל כמו מזרח שמש. ללועזות. איש איש ללשונו.
<h2>דף יז:</h2>
תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. עזרא ובית דינו תקנום ור"ג הסדירן. הלכך מי שטעה באמצעיות צריך לחזור לברכה שטעה בה, ואחר כך אומר את הסמוכה לה וכולן על הסדר, ולא סגי לאומרן במקום שנזכר אם אינו מקומה.
<h2>דף יח.</h2>
והוא שכתובה בלעז. דאי לאו הכי הוה ליה על פה. וכתב הרי"ף ז"ל לקמן דאפילו כשכתובה בלעז כי אמרינן יצא הני מילי כשהכתב אשורי, אבל אם אינו אשורי לעולם לא יצא. עברית. לשון עבר הנהר. ופרסומי ניסא. אע"פ שאין יודעים מהשומעים, שואלים את היודעים, ואומרים מה היא הקריאה הזאת ואיך היה הנס, ומודיעים אליהם.
<h2>דף יח:</h2>
השמיט. דילג. הקורא כמתורגמן. הקורא על פה, כמתורגמן שדרכו להוסיף דברים לברר ולפרש טעמו של פסוק ונמצא קורא אותן דברים על פה. כך זה הקורא אם קרא פסוק או אותיות על פה לא יצא. הא בכולה. אם כולה מטושטשת ואין רישומן ניכר וקורא לה על פה [לא יצא, אבל אם מקצתה מטושטשת] יצא. וכן אם השמיט בה הסופר [פסוק] וקראו הקורא על פה יצא. אע"פ דבאיסור מפרע אפילו קרא פסוק אחד למפרע לא יצא, מיהו על פה לא מיפסיל. ואחזור. ואח"כ אחזור את הפסוק, דאי עביד הכי הוי למפרע, אלא חוזר וקורא כסדר מאותו פסוק ואילך. וכן כשנכנס לבית הכנסת וכו'. תיר. ער. אהדורי סברא. דבר הבא מבינת הלב. דקא מסדר. פסוקי על לב וכתיב להו, וקתני דיצא ע"י קריאת אותו סידור. האומר כולה. צריכה ליקרות. ופליגי בה תנאי במתני' [י"ט ע"א] מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, ר' [מאיר] אומר כולה ר' יהודה אומר מאיש יהודי. לעולם בעינן שתהא כתובה כולה.
דמנחא. וממנה מעתיק. ויש מי שכתב בשם הרב ר' משולם ז"ל דהא דבעינן שתהא כתובה כולה, היינו לכתחלה, אבל דיעבד אפילו אינה כתובה כולה, כדתניא [י"ח ע"ב] השמיט וקראן כמתורגמן וכו'. ומיהו כתב דרב אחא [שאילתא ס"ז] פסק בהדיא דהשמיט וכו' לא יצא. אבל הרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב ה"י] כתב דבמקצתה יצא. וכתוב בעיטור הילכך רשאין הצבור לקרות על פה עם הקורא במקצת פסוקים, עכ"ל. ירושלמי אין מדקדקין בטעיותיה, חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. ודוקא בטעיות שהלשון והענין א', כגון יהודים ויהודיים, אבל טעות אחר לא, דא"כ לא קראה כולה. אפילו אות אחת שלא מן הכתב. דדילמא איתרמי ליה שבשתא וכתב ליה. דבי בר חבו. מוכרי תכלת היו ועושין תפלין, כדאמרינן בבבא מציעא [כ"ט ע"ב] תפלין בי בר חבו שכיחי.
והלכתא. הלכה למשה מסיני. מזוזה צריכה שרטוט. פירש ר"ת ז"ל בין כל שטה ושטה. אבל שאר ספרים כגון תורה נביאים וכתובים לא צריך בין כל שיטה ושיטה, אלא אחת למעלה, ובצדדין אחת מכאן ואחת מכאן, דבהכי איכא נוי דאיפשר ליישר הכתב. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' דהלכות תפלין ומזוזה [הי"ב], דספר תורה ומזוזה תרוייהו הלכה למשה מסיני שצריכין שרטוט. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק מצות חליצה גבי גט דכי משרטט ליה צריך לסרגולי במסרגלא ולא בדיוטא. הילכך שמעינן מינה דכל מידי דצריך שרטוט לא סגי במידי דלעבד רושם, כגון עופרת וכיוצא בו, דהוי ליה כדיוטא. אלא צריך מידי דמסרגל, כלומר שחורץ. ואם שרטט במידי דלא חריץ וכתב טפי מג' תיבות מתורה נביאים וכתובים להתלמד, איסורא דרבנן עבד, משום דלאו שרטוט מקרי, ובטל נוייו. אבל יש לו קדושה כשאר ספרים שלא נעשו כתקנן. וכתב ה"ר דוד בר' שאול ז"ל דכל הדברים האלו דאמרינן שצריכין שרטוט, הני מילי כשהוא כותב בכתב אשורי או יוני, שכשרים לספר תורה, אבל אם היה כותב בשאר כתיבות, כגון משק או מועלק, אפילו היה כותב כל התורה כולה אין צריך שרטוט כלל, דכאחת מכתבי הגוים היא, שאין לו קדושה כלל משום דלא מקרי כתב, דהא דקיימא לן דאם נכתב בו גט אשה הרי הוא פסול, משום דכתיב [דברים כ"ד] וכתב לה. מיהו אם נכתב במשק או מועלק אחד משמותיו של הקב"ה שאין נמחקין, אסור למחקן משום קדושת השם. ואפילו באחת מכתבי הגוים, כיון דכתיב גבי ע"ז [דברים י"ב] ואבדתם את שמם, וכתיב [שם] לא תעשון כן לי"י. ועוד דהא גבי שבת כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א דהלכות שבת [ה"י] ורש"י ז"ל בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"א] שאם כתב ב' אותיות בכל כתב ובכל לשון חייב, אלמא דלחומרא מקרי כתב שאר כתב שאינו אשורי. ולא עוד אלא אפילו צייר שמו של הקב"ה בבגד על ידי תפירה בלא דיו, אע"פ שאינו כתב, אסור למוחקו ולקרוע אותו ציור של שם. וכן הורו במונטפשלי"ר בטלית שהיה מצויר בו ברכת ציצית, וצוו לגונזו כשנקרע. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שהכותב ברכה או פסוקים בטלית איסור עבד, וראוי לחתכם ולגנזם מיד. ואפילו לא כתב ולא צייר אלא ג' יודי"ן או יו"ד אחת לכונת השם, ואפילו כתבה בטעות, כיון שהיא אות משם המפורש ודאי אסור למחוק. וכן [נראה] מלשון הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות יסודי תורה. מיהו נראה דשלש נקודות שאדם עושה לסימן בעלמא, ודאי מותר למוחקו, שהרי אינן אות אלא סימנא בעלמא. עד כאן.
מגרס גרסינן. שגורות בפי הכל, ולא יבא לטעות בהן. ומיהו תפלין אין צריכין שרטוט, לפי שאין אדם קורא בהם, אלא גנוזים הם בתוך הבתים. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפלין ספ"ב] דכל זמן שחיפוין שלם הרי הן בחזקתן, ואין חוששין שמא ניקבה אות מתוכן או נמחקה. ואמרינן [ירושלמי ערובין ר"פ המוצא תפילין] הלל הזקן היה אומר [תפלין] אלו משל אבי אמא הן. והדין במזוזה שצריכה שרטוט, משום דהלכה למשה מסיני הוא, כדאמרן.
סמא. לשון קדש. אורפימינ"ט בלעז. סקרתא. צבע אדום שצובעין בו תריסין ומרכבות, וקורין לו בול.
[גיטין ו' ע"ב] שתים כותבין וכו'. פירש רש"י ז"ל שלש תבות של תורה או נביאים וכתובים. ולא קשיא מתפלין שיש בהן כמה תיבות ואין צריכין שרטוט, דהא אמרינן [מגילה י"ט ע"א] דהיינו בין כל שיטה ושיטה, אבל למעלה ולצדדין בעינן. אי נמי שלש או ארבע דאין כותבין הוא בעשויין להתלמד, וצריך נוי. אבל בתפלין שתופרין בתוך עור ליכא להאי טעמא.
[גיטין ז' ע"א] בני אדם העומדים עלי. פירש ה"ר דוד ז"ל בשם רבו ז"ל דהאי עומדים עלי לאו למימרא שהלשינו לו להפסידו גוף או ממון, דאי הכי שרי למקטליה, והקודם להרגו זכה. ואם אמרו לו אל תמסור ממון חברך, והוא אומר מסרנא, הורגין אותו קודם שימסור. ואפילו אחר שמסר, אם הוחזק תלתא זימני, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא דהלכות חובל ומזיק [פ"ח הי"א]. והאי דקאמר בני אדם, משום גניבא הוא דקאמר, שהיה תלמיד חכם, שהיה חולק עליו על דברי תורה ולא היה רוצה להודות על האמת. ומצינא דגניבא פלגאה הוא, כדאמרינן בסוף פרק הניזקין [גיטין ס"ב ע"א] דרב חסדא ורב הונא הוו יתבי, חליף ואתי גניבא, אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא, א"ל אידך מקמי פלגאה ניקום. אלמא דתלמיד חכם הוא, אלא שהיה פלג, והיה מצער למר עוקבא על דבר זה ולפיכך היה צריך לשאול אם היה מותר למנוע ממנו על ידי מלכות שלא יחלוק עמו ולא יצערנו שלא כדין. וכך פירש רש"י ז"ל שם [גיטין ז' ע"א] שהיה חולק עמו ומגדפו ומחרפו. ולפיכך לא התיר לו ר' אלעזר למסרו למלכות, דשמא יגיע לו היזק אחר מלבד המניעה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל באותו פרק [הלכ' חובל ומזיק פ"ח ה"ט] דבשביל צער יחיד אסור למסור אותו למלכות ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו מיצר בדברים לתלמיד חכם, אם אינו גורם לאבדו ממון אסור למוסרו ביד גוי בין בגופו בין בממונו. והמוסרו אין לו חלק לעולם הבא. אבל כל המיצר לצבור, אע"פ שאינו מאבד להם כלום, כתב שמוסרין אותו ביד אנסין להרגו או לצערו. וכתב ומעשים בכל זמן בערי המערב להרגו. וכתב הראב"ד ז"ל [שם פ"ח הי"א] דכי אמרינן דמוסר ממון חברו מותר להרגו, הני מילי בשאותו ממון שהוא גורם לאבד אינו נאבד עם ממונו של מוסר זה, אלא שגרם לאבדו ברשעו או להציל ממון שלו. אבל אם היה בידו שום ממון ומסרו עם ממונו, ודאי אסור להרגו. אלא שחייב לשלם, אפילו עשה להציל גופו. לפי שאסור להציל עצמו בממון חברו שלא מדעתו, אלא אם כן משלם לו, [אלא] אם הוא יודע בודאי דבשביל אותו ממון שהוא מופקד בידו בא עליו האנס, אבל בענין אחר חייב לשלם. וכתב עוד דמי שראה חבירו בסכנת גופו, ועמד ונתן ממון לפדותו מאותה סכנה, אפילו לא עשה מדעת הניצול חייב הניצול לשלם לו.
<h2>דף יט.</h2>
קמיח. במים וקמח. ולא עפיץ. מעובד בעפצים, שקורין גאליש. מחקא. קג"א בלעז, שכן בלשון ישמעאל קורין קג"א נייר. וכתב ר"ת ז"ל והרב בעל התרומה ז"ל דבקלפין שלנו, שהם מעובדים בסיד ומלח, מותר לכתוב בהם ספר תורה תפלין ומזוזות ומגילה, אע"ג דלא עפיצי כלל, אלא שצריך לכתוב במקום בשר, ואם כתב במקום שער פסול. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפילין פ"א ה"ט] שכתב שלא נאמר בספר תורה גויל אלא למעוטי דוכסוסתוס, שאם כתב עליו ספר תורה פסול. והוא שחותכין העור לשנים ומעבדין אותו וכותבין בצד התחתון שממול השער. וכל מקום שנאמר פסול גבי ספר תורה, אין לו קדושת ספר תורה, אלא כאחד מן החומשים. וכן פסול דתפלין ומזוזות אסור להניחן בברכה, ואינו יוצא בהן ידי חובת המצוה. ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה דמברכין בספר תורה פסול. שאני התם שעל הקריאה הוא מברך, אבל הכא על הנחת המצוה הוא מברך.
מתניתין. בן עיר. שמשפטו לקרות בי"ד. שהלך לכרך. שקורין בו בחמשה עשר. או ההפך בן כרך וכו'. אם עתיד לחזור למקומו. לעיר בליל ט"ו, שלא יהיה בכרך יום ט"ו, לא הוי עליו דין מוקף, ואע"פ שעומד בכרך, והם אינם קורין, הוא יקרא את המגילה. כמקומו. כמנהג מקומו שקורין בי"ד. ואם לאו. שאין עתיד לחזור למקומו [בליל ט"ו, אלא] לאחר זמן, דילפינן מקרא דמוקף בן יומו נקרא מוקף. וכן בן כרך שמשפטו לקרות בט"ו, והלך לעיר, שקורין בי"ד. אם עתיד לחזור למקומו. בליל י"ד, שקודם שיעלה עמוד השחר דעתו לצאת מן העיר, אע"פ שעומד בעיר בליל י"ד בשעה שקורין אותה, הוא לא יקרא עמהם. הואיל וביום י"ד שחרית לא יהיה שם אינו נקרא פרוז. אבל אם אין דעתו לחזור בליל י"ד אלא בי"ד עצמו כמו בשליש היום, קורא עמהם בי"ד, דפרוז בן יומו נקרא פרוז, אע"פ שדעתו לחזור בליל ט"ו. דילפינן מקרא דכתיב [אסתר ט'] על כן היהודים הפרזים, למה ליה למיהדר היושבים בערי הפרזות. אלא הא קמ"ל דאפילו שיושב בכרך משפטו כפרוז, כיון שדעתו להתעכב שם בי"ד. ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז וקורא עמהם, כן מוקף בן יומו נקרא מוקף וקורא בט"ו. ואע"ג דאמרינן [יבמות י"ד ע"א] דדמי לשתי תורות, לא חיישינן, דאקראי בעלמא הוא. רבי מאיר אומר כולה. דכתיב [אסתר ט'] ותכתוב אסתר את כל תוקף, ר"מ סבר תקפו של אחשורש, ר' יהודה סבר תקפו של מרדכי, ר' יוסי סבר תקפו של המן דהיינו אחר הדברים האלה. ובברייתא יש חולק אחר ואמר מבלילה ההוא נדדה, קסבר תקפו של נס.
גמרא. [נקראת] ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. דאיכא מ"ד במסכת מכות [י"א ע"א] ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה, ולזה נקראת ספר, שיש לו דין ספר תורה. שאם הטיל בה שלשה חכי גידין כשרה. שאינה חמורה כספר תורה. חכי. פונטו"ש בלעז. שיהו משולשין. פירש רש"י ז"ל שיהא מראש [התפר] עד מקום תפירת הגיד כממנו עד הגיד השני, ומן השני לשלישי כמשלישי עד סוף (אסתר) [התפר]. והרמב"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב הי"א] פירש משולשין, שיהא בכל אחד משלשה מקומות שלש תפירות. וכן פירשו בעיטור. נמצא שבספר תורה צריך שיהא תפור בגידין כל התפירה שלימה. ואי לאו הכי פסול, וכן כתב רש"י ז"ל בתשובה [הפרדס סימן רפ"ד]. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' [הי"א] המגילה צריכה תפירה עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת, ע"כ. משמע שיריעה אחת שלא תהיה תפורה מעכבת הקריאה. ויש מי שכתב, שאם קרא בדיעבד יצא ידי קריאה.
נקראת ספר. דכתיב [אסתר ט'] ונכתב בספר. ונקרא אגרת. דכתיב [שם] את [כל] דברי האגרת הזאת. בין הכתובים לא יצא. לאו למימרא שעשויה בקונדריסין, כעין ספרים שלנו, דבהכי אפילו כתובה בפני עצמה פסולה, ואינה ראויה לקרות בה בין ביחיד בין בצבור. דלא חשיב ספר מפני כמה טעמים, האחד שהיא תפורה בפשתן, ואנן בעינן מיהת שלשה חכי גידין. ועוד מפני שהיא כתובה על הקלף במקום שער, והלכה למשה מסיני [שבת ע"ט ע"ב] שכותבין ספר תורה על הגויל במקום שער, וכותבין תפלין על הקלף במקום בשר, וכותבין מזוזה על דוכסוסתוס במקום שער. וכל הכותב ספר תורה או תפלין ומזוזות על הקלף במקום שער, או שכתב בגויל או בדוכסוסתוס במקום בשר פסול. אלא לעולם על הקלף במקום בשר, בין בספר תורה ותפלין ומזוזות. ואם על הגויל או על הדוכסוסתוס, כותב במקום שער. אלא שאין כותבין ספר תורה על הדוכסוסתוס. וכל זה הלכה למשה מסיני, ומגילה הרי היא כאמתה של תורה. אלא ודאי הכא מיירי שעשויה כספר תורה בגולל, כדרך שהיו כל הספרים שלהם. וקאמר דאע"פ שהיא תפורה בגידין לא יצא, כיון שכתובה בין הכתובים. ומפרש בירושלמי הטעם משום עמי הארץ, דאמרי אפטורי קא מפטרי, כלומר כיון שכתובה בין הכתובים יאמרו שההפטרה הם קורין ולא יבינו שיקראו מגילה, וליכא פרסומי ניסא, וכי איכא אגרת לעצמה מפרסם ניסא טפי.
דמחסרא או מייתרא. ארוכה משאר קלפין למעלה ולמטה או קצרה מהן, יש לה היכר.
<h2>דף יט:</h2>
ומחו לה אמוחא. לשון אורג, שמתורגם מחי [שמות ל"ה], כלומר שחוזר ומתקן דבריו. בצבור. דבעינן היכר, אבל ביחיד לא בעינן היכר. וכיון שהיא עשויה כהלכתה לית לן בה. ויש מחלוקת בין המפרשים אם כותב הברכות בראש המגילה או בסופה, וכן הדין בספר תורה, אי מפסיל בהכי.
שיור התפר. כשתופרין יריעות של ספר תורה לחברן יחד, משיירין בספר מלמעלה ומלמטה, הלכה למשה מסיני הוא. ומחו לה אמוחא. לאחר שאמרה הכה על מוחה, כלומר סתר מקצתה, שלא תהא סבור שיהיה פסול אם לא שייר. אלא לא אמרה משה לשייר בו קצת אלא שלא יקרע, שאם אינו משייר ומהדקו בחזקה, כשהוא גולל אותו יקרע, אבל עכשו כשהוא מהדקו בכח, רואה בשיעור התפר שהוא מתחיל להרחיב ורוצה להקרע, והוא נמנע מיד מלהדקו יותר. ורש"י ז"ל פירש ומחו לה אמוחא, ואמר לא[ו] הלכה למשה מסיני [הוא], אלא חכמים תקנו לשייר כדי שלא יקרע.
מתניתין. הכל כשרין. להוציא הרבים את ידי חובתן. חוץ מחרש שוטה וקטן. דהא לאו בני חיובא נינהו, ואין הפטור בדבר מוציא את החייב [ר"ה כ"ט ע"ב]. ומדקתני חרש דומיא דשוטה משמע דאפילו דיעבד לא יצא. והכל אתי לאיתויי נשים, שאף הן היו באותו הנס. ולאיתויי טומטום ואנדרוגינוס. רבי יהודה מכשיר בקטן. אפילו להוציא את הרבים, דהא אתי לכלל חיוב. והלכה כסתם משנה, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל [פ"א ה"א] שמוציאה האשה את אחרים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך ושוטה, דלאו בני דעת נינהו, אינן חייבין. ועבדים כנעניים, כיון דכבהמה הם, לא שייך למימר בהו אף הם היו באותו הנס. ולא כתב הרמב"ם ז"ל חרש בספרו. ובירושלמי [פ"ב ה"ד] לית כאן [חרש] אשגרת לישן היא [מתני']. וטעמא הוא דסתם חרש שדברו בו חכמים שאינו מדבר ואינו שומע. ואיך שייך למימר במי שאינו מדבר שאינו כשר לקרות. אבל חרש המדבר ואינו שומע, אמרו חז"ל שהוא כפקח לכל דבריו, ואם כן לא גרע מאשה. ואף הוא היה באותו הנס, ובר דעת הוא, אלא דדעתיה קלישא. אבל כיון שאינו שומע מה שמוציא מפיו, לכתחלה לא יוציא אפילו עצמו אלא היכא דליכא מאן דמפיק ליה. וזה כלל גדול לענין הברכות, לכתחלה בעינן שישמיע לאזנו או שיבין מה שמוציא בשפתיו. ומיהו אם נוטה לבו להבין המשמיע, אע"פ שאין הדברים מגיעים לאזנו ואינו מבין אותם, יצא. מידי דהוה אנשים ועמי הארץ שיוצאים אע"פ שהם כאילו אינם שומעים. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שלא כתב כאן חרש, ופרק ד' דהלכות תרומות [ה"ד] כתב שלא יתרום לכתחלה, לפי שאינו שומע הברכה. וא"ת מדבר ואינו שומע היאך למד לשון בני אדם. פירש רש"י ז"ל פרק קמא דמסכת חגיגה [ב' ע"ב] שתחלתו היה פקח ולמד ואחר כך נתחרש. ודוקא בקריאה הוא דמוציא חרש, אבל שופר שאינו אלא שמיעה אסור לתקוע בברכה אפילו לעצמו, וכל שכן שאינו מוציא אחרים. מיהו מגילה גזולה כשופר גזול שאין בו דין גזל, דקריאה נמי בקול היא, ולא דמי ללולב.
<h2>דף כ.</h2>
אין קורין וכו' עד הנץ החמה. מגילה דכתיב [אסתר ט'] והימים האלה נזכרים, משמע דוקא ביום. ומפרש בגמרא דלא אתי למעט קריאת הלילה, אלא לומר שקריאת היום לא תהיה קודם הנץ החמה. ואין מוהלין. דכתיב וביום השמיני ימול. וכן הזיה כתיב ביום השלישי וביום השביעי. וכן טבילה, דהא בתר הזאה היא, וליל שביעי לא תטבול עד הנץ החמה, אבל משביעי ואילך מותר לטבול בלילה, אבל אסור לאכול בתרומה עד הערב השמש. ועכשו שהחמירו בנות ישראל על עצמן לישב על טיפת דם כחרדל שבעה נקיים כדין זבה, אפילו עברו כמה ימים אחר שבעה נקיים אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה, כדאמרינן במסכת נדה [ס"ז ע"ב] בזבה, גזירה שמא תראה בתה אמה טובלת קודם שקיעת החמה, ואתיא למעבד הכי אפילו ביום שביעי עצמו. ונהי דעלתה לה טבילה, כדדרשינן [ספרא ויקרא ט"ו] אחר תטהר, אחר מעשה, שתיקנה עצמה, תטהר, תטבול דמקצת היום ככולו. מ"מ אסור לעשות כן, שמא תיבעל אחר טבילתה ותראה אחר שתיבעל, וכיון שעדיין היא בשביעי תסתור כל מה שספרה, ונמצא בועל נדה למפרע. ואם תתעבר מאותה ביאה הוה ליה בן הנדה, שהולד ממנה פגום לכהונה. ונהי דממזר לא הוי, לפי שקידושין תופסין בה, ואין ממזר אלא מחייבי כריתות שאין קידושין תופסין בהן, והבועל נדה או זבה במזיד, הרי הוא בכרת, בין שהיתה אשתו בין שהיתה פנויה, חוץ מן הגויה לפי שהיא כבהמה. מיהו אינה צריכה להמתין עד שעת צאת הכוכבים ממש, אלא יכולה לטבול סמוך לשקיעת החמה, דהואיל ומחשיך ובא אין לחוש שמא תיבעל ביום ותראה, אע"פ שעדיין שביעי הוא. כך כתוב במחזור ויטרי. והרמב"ם ז"ל כתב כן פרק י"א דהלכות אסורי ביאה. וכתב הרב בעל התוספות דהנהו ז' ימים נקיים צריכים לספור חוץ מיום שלבשה חלוק לבן, דההוא יומא לאו ממנינא דז' נקיים. וכן כתב בעל התרומה. ורש"י ז"ל כתב דלבעלה לא בעיא בדיקה, אפילו אשה שאין לה וסת. וכן כתב הראב"ד ז"ל בספר [בעלי] הנפש. והרב בעל התרומה ז"ל כתב שהסופרת נקיים ואחר ג' ימים מצאה כתם טהורה, דכיון דדם המקור פסק ג' ימים אין לסתור הספירה על ידי כתמים, אלא תולין לומר אולי מכה יש במעיה. והטעם לפי שכתם הנמצא אינו טומאה אלא מדרבנן, דמן התורה אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה או שקנחה ומצאה, דכתיב [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, בבשרה ולא בבגדיה. וצריך עיון מדאמרינן פרק האשה שעושה צרכיה [נדה ס' ע"א], אשה טהורה שהשאילה חלוקה לסופרת שבעה נקיים וכשהחזירתו לבשתו בלא בדיקה ואחר כך מצאה בו כתם רשב"ג אומר תולה בזו ששאלתו כיון שעדיין לא טבלה, ורבי אומר שתיהן טמאות. ובספר בעלי הנפש פסק כרשב"ג והמשאלת טהורה. והרמב"ם ז"ל פסק כרבי [הלכ' איסורי ביאה פ"ט הכ"ט].
ומשביעי ואילך יכולות לטבול ביום, היכא שמתיראות מלסטים או גנבים או מצינה או שבית הטבילה רחוק או שמא ינעלו שערי העיר. וכתב רש"י ז"ל בתשובה דה"ה אם מתיראות מן הגוים שיזרקו להם אבנים כשתחשך, או אשה שמתבעתת מבעיתות הלילה יכולה לטבול ביום והיכא שאין שום פחד שאמרנו שלא תטבול ביום, מכל מקום החפיפה לא תעשה בלילה אחר שחשכה ממש, דמתוך שמהומה לביתה דילמא לא חייפא שפיר, אלא חופפת סמוך לשקיעת החמה או אחר שקיעתה ותטבול מיד ולא תשהה כלל ולא תעשה שום מלאכה בין החפיפה והטבילה, שמא תתלכלך ולא תרגיש. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות נדה פרק ב' דשבועות. והרמב"ם ז"ל פרק ב' דהלכות מקואות [הט"ז]. וכן ראוי לכל אדם להורות לביתו שלא תתעסק בדבר בין חפיפה לטבילה. אבל משחשכה לעולם לא תחוף, שמתוך שמהומה שמא לא תחוף שפיר. ולפיכך התירו לה לחוף בערב שבת ולטבול במוצאי שבת, שמא במוצאי שבת לא תחוף יפה.
וכן שומרת יום וכו'. היינו קודם החומרא שנהגו הנשים עכשו [ברכות ל"א ע"א], שיושבות שבעה נקיים אפילו לא ראו אלא פעם אחת אפילו טיפת דם כחרדל. אבל קודם לכן אשה בין גדולה בין קטנה כשתראה בתחלה דם כל שהוא, והיה דם טמא, היתה סופרת שבעה ימים, דכתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה. ואפילו ראתה בכל יום מאותן שבעת ימים, אם פסקה לערב יום שביעי, היתה טובלת בליל שמיני, וזו היא נדה דאורייתא. ואחר כך מיד מתחלת לספור אחד עשר יום, שכך הלכה למשה מסיני. ואם תראה באותן י"א יום פעם אחת, היתה שומרת עד למחר, וטובלת בבקר באותו היום, דמקצת היום ככולו, אבל אינה משמשת, ואם לא תראה משמשת בלילה. ואם ראתה שני ימים רצופים, שומרת יום שלישי וטובלת בבקר, ואם לא תראה משמשת בלילה. ואם תראה הוו להו ג' ימים רצופים, והיתה זבה גדולה, וצריכה לישב ז' נקיים אחר שפסק הדם. ואותו יום שפסק אינו מן המנין, שאינה מתחלת לספור עד למחר. ולעולם לא היתה יושבת ז' נקיים אלא אם כן ראתה ג' ימים רצופים בתוך הי"א יום, דאז נקראת זבה גדולה. והתורה לא הצריכה ספירת שבעה נקיים והבאת קרבן אלא לזבה, דכתיב [ויקרא ט"ו] ואם טהרה מזובה וספרה לה וגו'. ועל אותן ג' ימים היתה היא שומרת יום כנגד יום, אם תראה אם לאו, שכך היא הלכה למשה מסיני. ואחר שעברו אותן י"א יום, בין ראתה בהן בין לא ראתה בהן כלל, מתחילין ימי נדה, בין תראה בין לא תראה. אלא שבכולן אם לא תראה טהורה היא, כיון שטבלה כבר עד שתראה. ואחר אותן ז' ימים סופרת י"א יום, שהם לעולם בין נדה לנדה. וכן חוזרת חלילה כל ימיה. אבל בימי ר' זירא אחר חרבן הבית בשניה, היו הנשים מתקלקלות, ולא היו יכולות להשמר בכל הדברים האלו, לפיכך החמירו עליהן, וגדרו על עצמן שלא תהרס לעולם, עד עמוד הכהן לאורים ותומים, שאפילו ראתה טיפת דם אחת, ואפילו לא ראתה אלא פעם אחת בלבד, תהא כזבה גדולה, שתשב ז' נקיים שלמים חוץ מיום שפסקה קודם שתטבול. וכתב רש"י ז"ל בפרק בני העיר [כ"ח ע"ב] וזה לשונו, וא"ת (למה) [לא] החמירו אלא אם כן רואה ג' ימים רצופים, פעמים שרואה טיפה אחת כחרדל ומזקיקתה לז' נקיים מן התורה, כיצד ראתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה, והתחילה לספור ז' נקיים, וספרה ו' ימים, ובשביעי ראתה, סתרה כל מה שמנתה, וצריכה לחזור ולספור, עכ"ל. ויכולות לעשות כן כיון דליכא קרבן, דליכא למיחש לחולין לעזרה. וגזרו גם כן חכמים שכל דם שתראה אשה בין גדולה בין קטנה יהא חמור כדם זבה לפי שנתמעטו החכמים ואין לנו מי שיבחין בין דם טמא לדם טהור היטב, כיון שיש לו מראה דם מאותן ה' מראות השנויות פרק ב' דנדה [י"ט ע"א], אע"ג דאיכא למימר טהור, כגון דם בתולים או דם ימי טוהר. מיהו אע"פ שהן כזבות יכולות לטבול בין במים חיים בין במקוה, שלא הצריכה תורה מים חיים אלא לזב, דכתיב [ויקרא ט"ו] ורחץ בשרו במים חיים וטהר. אבל בזבה כתיב [שם] וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ואילו מים חיים לא צריך. וכן לענין זיבה אין אנו נוהגין עכשו באנשים, דכיון שאין לנו מקדש להראות בו, אין אנו צריכין לטהרת גוף, אלא לטהרת הנפש. ואפילו הנשים אינן טובלות בשביל טהרת הגוף, אלא שהתורה הזהירה בלאו וחייבה כרת כל השוכב עם נדה לגלות ערותה עד לאחר שתטבול. וכן לזבה, דכתיב [שם] כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה לה. אבל בשכיבה דזב לא הזהיר, אלא דקאמר [שם] טמא הוא, כלומר שלא יכנס למקדש ולא יגע בטהרות וכן הטהורים לא יגעו בו. והכי איתא בתורת כהנים [פ"ח פי' ט'] דדוקא זבה מטמאה את בועלה, אבל זב אינו מטמא את שהוא בועל. והכי איתא בסוף מסכת נדה [ע"ג ע"א].
<h2>דף כ:</h2>
כל היום כשר וכו'. דכל הני יום כתיב בהו, ואינן כשרים אלא ביום. וקמ"ל דאע"ג דאמרינן זריזין מקדימין למצוות, דכתיב [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בבקר, אעפ"כ כל היום כשר. בהלל כתיב [תהלים קי"ח] זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו. שופר, יום תרועה [במדבר כ"ט]. לולב, ולקחתם לכם ביום [ויקרא כ"ג]. מוספין, דבר יום ביומו [במדבר כ"ג]. תפלת המוספין כמוספין שויוה רבנן. ודוי פרים, פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור שמתודים עליו החטא, יליף כפרה כפרה, כתיב הכא [ויקרא י"ב] וכפר עליה הכהן, וכתיב ביום הכפורים [ויקרא י"ד] לכפר עליו, מה להלן כפרת דברים דכתיב [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם, אף כאן כפרת דברים, וכפרת דברים הוא ודוי. ובמסכת יומא [ל"ו ע"ב] מסיים בה, אתה אומר כפרת דברים, או אינו אלא כפרת דמים, הרי הוא אומר וכפר בעדו ושחט, למדת שעדיין לא נשחט הפר, וכתיב [ויקרא כ"ג] כי ביום הזה יכפר עליכם. לקצירת העומר. בליל ששה עשר בניסן היא קצירת העומר. ולהקטר חלבים ואברים. מאותן הקרבנות שנזרק דמן מבעוד יום. דאע"ג דזריקתן אינו כשר בלילה, הקטרת חלבים מחטאות ועולות מותר להעלותן על המזבח עד שיעלה עמוד השחר דאע"ג דבכל התורה היום הולך אחר הלילה, כליל שבת ויומו, לענין קדשים הלילה הולך אחר היום.
<h2>דף כא.</h2>
עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב, יצא. אבל לכתחלה לא יקראנה מיושב. וא"כ משמע מדאמרינן בגמרא מה שאין כן בתורה, דאפילו דיעבד לא יצא. והכי משמע דבגמרא מוכח תורה מואתה פה עמוד עמדי, ובדאורייתא ליכא חילוק בין לכתחלה בין לדיעבד. ואע"ג דמלך כשקורא פרשת הקהל היה יכול לקרות מיושב, מלך שאני. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, דבמגילה [פ"ב ה"ז] כתב דיצא בדיעבד, ובהלכות ספר תורה ובהלכות תפלה לא כתב כלל אם קורין מיושב או מעומד. ויש דלא גריס יצא במגילה. משמע לדבריו דאפילו לכתחלה יכול לקרותה מיושב, ובתורה בדיעבד יצא. והרמב"ם ז"ל כן דעתו במגילה ביחיד, אבל בצבור מפני כבוד הצבור לא, פרק ב' דהלכות מגילה [ה"ז].
שנים יצאו. ולא אמרינן שני קולות אין נשמעין כאחד, דמשום דחביבה להו יהבי דעתייהו. ודוקא כשקוראים שניהם במגילה, אבל אם שום אחד מהם קורא על פה לא יצא, דלא התירו במגילה קריאת מקצתה על פה אלא בדיעבד. וא"ת היכי אמרינן שאין קורין על פה אפילו תיבה אחת מתורה, והא קרינן שמע ופרשת צו וברכת כהנים על פה. י"ל דשאני כל הני דמגרס גריסן. וכן מצינו אנשי מעמד שהיו קורין בתורה שתי פעמים ביום שחרית ומנחה, ובמנחה היו קורין בעל פה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות כלי המקדש [ה"ז]. שנהגו לברך. מפרש בגמרא [כ"א ע"ב] דבברכה שלאחר מקרא מגילה קאמר דבמקום שלא נהגו לומר הרב את ריבנו אין צריך לברך. אבל ברכה שלפניה לא תלי במנהג, דבכל מקום צריך לברך בתחלתה. דבכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כדי שיהא ניכר לכל שכוונתו לשם מצוה. בשני וכו'. עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמשי. ובבבא קמא [פ"ב ע"א] מפרש טעמא כדי שלא יעמדו שלשה ימים בלא תורה. ובזה לא ישלטו בהם אויבים, כדכתיב [שמות ט"ו] וילכו שלשה ימים ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה [דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב בפרשה אחרת בתריה ויצמא שם העם למים] וכתיב בתריה ויבא עמלק.
[ברכות ח' ע"א] ר' אבהו נפיק. לפי שהיה ר' אבהו טרוד בעסקי המלכות, כדאמרינן בכמה מקומות [כתובות י"ז ע"א] דנפקין דבי קיסר לאפיה וקרו ליה רבא דעמיה מדברנא דאומתיה. לפיכך היה צריך לצאת משום שלום מלכות, ואפילו הכי דוקא בין גברא לגברא.
שלשה. כהן לוי וישראל. ואין מוסיפין. שלא יקשה לצבור, מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשכה הוא, שהרי כל היום רגילין לדרוש. ומשום האי טעמא גופא אין מפטירין בנביא. הפותח. דהיינו כהן. מברך לפניה. הך ברכת התורה שאנו מברכין. אבל לא מברך לאחריה, שהברכה שלאחר קריאה החותם היה מברך אותה. והאמצעי לא היה מברך כלל, דכולהו חדא מצוה הוא. ורבנן בתראי תקנו שיברך כל אחד כל הברכות כמנהגנו. וכתב הרב רבנו יהונתן ז"ל דקודם תקנת רבנן בתראי אם רצה לברך לא היה עובר משום שם שמים לבטלה, דאם היה אסור לא היו מתקנים רבנן לברך. וכן ברישא דמתניתין דאמר שלא לברך לא יברך, לאו אסור לברך קאמר, אלא אין צריך, עכ"ל. גמרא. מה שאין כן בתורה. שאסור לקרות בתורה אלא מעומד. עמוד עמדי. ומשה היה תלמיד [וקאמר עמדי] ללמד שלא ישב הרב במקום גבוה מן התלמידים.
[גיטין ס' ע"א] בחומשין. אע"פ שכתובים בדקדוקי חכמים ועל הגויל ובגולל, אסור לקרות בהן, כיון שאין מדובקין יחד כל חמשה חומשי תורה. מפני כבוד הצבור. שגנאי הוא להם שיאמרו הרואים אין בצבור יכולת לקנות או לכתוב חמשה חומשי תורה. וכתב רבינו תם ז"ל דדוקא בהאי ליכא אלא מפני כבוד הצבור, ואי ליכא ספר תורה אלא בכרך אחד, קורין בזה, כיון דלא אפשר באחר. אבל אם אינו עשוי כתקון ספר תורה, ודאי איסורא איכא, והמברך עליו עובר משום לא תשא. הילכך כל שכן היכא דאינו מדוקדק יפה יש בו משום לא תשא, אע"פ שכולו בכרך אחד, דהא מחוסר במילתיה. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו, שאלה ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או ספרים של קלף שהם ודאי פסולין, אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך. תשובה. מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב או ישיבת סוכה. שאם היתה פסולה או הלולב פסול נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה, שעליה מברך. ואם היו פסולין לא עשה מצוה. וכאן המצוה היא הקריאה בתורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול. ואפילו קרא על פה, עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין. הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל ויקרא משנה או תלמוד או הלכה או מדרש, מברך ואחר כך קורא או דורש. הא למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה מברך. וזהו ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי מזרח, ודימו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. וראייה לדבר זה הא דאמרינן אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. וכי יש פסלנות בעולם כמו פסלנות חומש. והלא אפילו היה ספר תורה חסר אפילו אות אחת פסול, וכל שכן חומש. ולמה נתנו הטעם מפני כבוד צבור. והיה להם ליתן הטעם מפני שהוא פסול, שנמצאת ברכה לבטלה. [כאן נשאר הנייר חלק להראות שחסר כאן]. ו"ת שהקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה. וכי יש בעולם מי שיעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפילו על פה. אלא ודאי לא אמרו בצבור אלא על הקריאה שחייבין לקרותה בצבור, שהן שבעה או שלשה וכיוצא בהן, הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור, לא מפני שהברכה לבטלה. ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי המערב, והיו קוראין בספר קלף בלא עבוד כלל, ומברכין לפניה ולאחריה בפני גדולי עולם, כגון רבינו יוסף הלוי ורבינו יצחק ז"ל וכיוצא בהן. ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף, לפי שכולם בעלי בינה היו, וחכמתם מיושבת ומכוונת, וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר הוא או פסול אלא בקריאה, בין שקרא בספר כשר או פסול, כמו שביארנו. ואעפי"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו, ובו ראוי לקרות [ל]כתחלה בצבור. ואם אי אפשר להם, קורין אפילו בפסול ומברכין, מן הטעם שאמרנו. וכן הורה רבינו חנוך הספרדי ז"ל ע"כ. ונראה שהרב ז"ל הודה דלכתחלה אסור לברך על ספר תורה שאינו מדוקדק כהלכתו, אפילו אין בו טעות אלא שאות אחת דבוקה בחברתה. שהרי הוא ז"ל עצמו כתב פרק י' דהלכות תפלין מזוזה וס"ת [ה"א] שעשרים [דברים] פוסלים ס"ת, ואם נעשה בו אחת מהן אין קורין בו ברבים. ולא חלק בין אפשר בכשר בין לא אפשר. אלמא דאע"פ שהברכה אינה לבטלה, מיהו איסור קריאה מיהא איכא ברבים. וגם הראייה שהביא ז"ל מההיא דאין קורין בחומשין, לפירוש רש"י ז"ל אינה ראיה, דמפרש בעשוי כתקון ספר תורה, ועדיף טפי מספר תורה חסר אפילו אות אחת, דמחוסר במילתיה, והכא לא מחוסר במילתיה. וכן יש הרבה מן המפרשים ז"ל שכתבו דלכתחלה אסור לברך עליו.
מתניתין. ובמועד. ובחולו של מועד. ארבעה. שאין בהם מלאכה אלא בעת הדחק. לפיכך אין כל כך טורח לצבור אם יוסיפו עוד קורא. אבל שנים לא, דשמא יצטערו מפני דבר האבד שיש להם לעשות. אין מפטירין. נמי מפני הטורח. מוסף. תוספת על יום חול, כגון חולו של מועד ור"ח. אך אינו יום טוב שיהא אסור במלאכת אבד. חמשה. דליכא בטול מלאכה. אבל אין מוסיפין, מפני שמתבטלין מעשיית אוכל נפש. ומ"מ מפטירין בו. ששה. שגם אוכל נפש אסור בו. אלא שאין מוסיפין, מפני צער התענית. שבעה. דבשבת אין צער תענית ולא ביטול מלאכת אוכל נפש. וכן אם רצו להוסיף יוסיפו, שאין שום צער לצבור בזה. הפותח והחותם. לומר דאפילו באלו הימים שהוסיפו קוראים לא הוסיפו בברכות, שיברך הקורא כולן, אלא מצוה אחת הם. וכמו שאמרנו בחול, שאין מברך אלא הפותח ברכה ראשונה והחותם האחרונה. ובשבת במנחה. שאין קורין אלא שלשה, לפי שהיו רגילין לדרוש, והיה טורח צבור. ומשום האי טעמא נמי אין מפטירין.
<h2>דף כא:</h2>
מה שאין כן בתורה. דתרי קלי לא משתמעי. אחד מתרגם. שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ולעמי הארץ, שאין מבינים לה"ק, והתרגום הוא לעז של בבליים. ובתרגום של תורה צריכים אנו שיהו מבינים כדי שידעו את המצוות. אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי. ועשרה מתרגמין לא גרסינן, שאין תרגום בכתובים. דחביבה. מפני חבוב הנס. לא שנו. שתלוי במנהג. ויעבור. ויקדום. מקטרזיא. שם מקום. מנ"ח. מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו.
הרב את ריבנו. כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דלא אמרינן האל האב, דכבר אמר אלהינו בא"י אמ"ה, והויא הזכרת שם שמים לבטלה. והני חמשה לשונות שהן במטבע ברכה זו הן כנגד חמש נקמות שעשה השם בעמלק, שתים בימי משה, אחת אחר שעברו ים סוף דכתיב [שמות י"ז] ויחלוש יהושע, ואחת כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד דכתיב [במדבר כ"א] וישמע הכנעני מלך ערד, וזהו עמלק כדאיתא בראש השנה [ג' ע"א]. ואחת בימי שאול ואחת בימי דוד ואחת בימי מרדכי. ברוך הנפרע. אבל ברוך המשלם גמול לצרי וכו' אע"ג דדמי טפי לסמוך לחתימה לא, משום דלשון נפרע משמע יותר נקמה באויבי ישראל, כדמתרגמינן נקום נקמת [במדבר ל"א]. לתרוייהו. הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע. דמיבעי לן לשבוחי קב"ה על הנקמה ועל התשועה שלא קמו נגדנו להזיקנו, דהרבה מלחמות עשו בבית שני שמתו הרבה מישראל, אע"פ שהיו נושעים לבסוף. וביציאת מצרים שהרעו לנו המצרים משבחינן על שמלטנו ונקם נקמתנו, כדאמרינן בהגדה אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. ואע"ג דאמרינן פרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ט ע"א] אין חותמין בשתים, שאני הכא דחד ענינא הוא.
כנגד כהנים וכו'. כדי להשוות קריאת כהנים ולויים עם קריאת כל הישראלים בין שבת וימות החול. שאם תמנה קריאת שני וחמשי ומנחה בשבת ושבת שחרית תמצא בין הכל שמנה ישראלים. וכן תמצא כהנים ולויים שמנה. אין פוחתין מעשרה. מקשה בירושלמי והלא פרשת ויבא עמלק, כלומר שאין בה אלא תשעה פסוקים וקורין אותה בפורים. ומשני שניא היא, שהיא סדרו של יום, שאין למעלה מאותה פרשה מענינו של יום. וכיצד עושין, קורין בה תלתא גברי, כל חד תלתא פסוקי. ואח"כ אומרין קדיש. וגוללין ספר תורה ואומרים אשרי. ואח"כ קורין את המגילה, ואומרים ובא לציון. ומחזיר ספר תורה למקומו. ואומר קדיש תתקבל. אבל אחר קריאת הלילה אין פותחין ובא לציון, לפי שאין גאולה בלילה, אלא פותחין ואתה קדוש. בטלנין. שאין להם עסק אחר, והם מתפרנסין משל צבור, כדי שיהיו מזומנים שחרית וערבית לבית הכנסת. ולכבוד אותם חסידים ושיהיו הצבור זריזים בזאת המצוה אנו עושים זכר. וכן לעשרת הדברות, שיזכרום תמיד. וזכר לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ראשון שקרא ארבעה משובח. ולא הניח לחביריו אלא שלשה שלשה, משובח הוא בזה, שהרי מצינו שיש מעלה לכל ראשון, כמו שמצינו בקופות, וכן לכל אחד, כיון שמצינו שבח לכל אחד באיזה ענין, כדאמרינן לאמצעי ולאחרון אם מכוין שליח צבור להקרות ד' פסוקים לאיזה שירצה הרשות בידו, ומשובח שמכוין לכך. ובפרשת האזינו קורין בסימן הזי"ו ל"ך. וכתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות תפלה [ה"ה] דמשום הכי פוסקין בענינות אלו כדי שיחזרו בתשובה, לפי שהם דברי תוכחה, ע"כ.
שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת. פירוש הני שמנה פסוקים שהם מן וימת שם משה עד סוף התורה. י"מ יחיד אפילו אין שם עשרה, לפי שאינן מכלל התורה, כן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ג דהלכות תפלה [ה"ו], וכתב הטעם דכיון דמשמען שהן אחר מיתת משה הרי נשתנו משאר התורה, אע"פ שהכל תורה ומפי משה ומפי הגבורה הן. ויש מפרשים יחיד מיוחד שבצבור, דהיינו גדול שבהם, לכבוד פטירת משה, ולכבוד סיום התורה, וכן המנהג פשוט. וקורא אותם לבדו ומשמיעם לעם. ונוהגים שקורא מן ויעל משה עד ולכל היד החזקה. ואז השליח צבור קורא ומסיים אותו פסוק. פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה. ואין האמצעי מברך כלל. וטעמא דכל השלשה מצוה אחת היא, ודי אם הראשון מברך לפני הקריאה ואחרון בסוף הקריאה. משום הנכנסין. הנכנס לבית הכנסת אחר שבירך הראשון אם לא ישמע אחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה. משום היוצאין. שאם לא ישמע ראשון ואמצעי מברך לאחריה יאמר אין ברכה בתורה לאחריה.
גמרא. ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. משום היוצאים, שיאמרו שהקורא אחריו לא יקרא אלא עד הפרשה, שהם ב' פסוקים, ויחשבו שאין צריך לקרות יותר, ואנן בעינן תלת, כדאמרינן לקמן [כ"ב ע"א].
<h2>דף כב.</h2>
אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. משום הנכנסין, שאם יראו שהקורא יתחיל אחר פסוק אחד או שנים מראש הפרשה יחשוב שלא קרא חבירו אלא מראש הפרשה שהוא פסוק אחד או שנים. ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואי אפשר להתחיל לעיל מפרשת צו, דלאו ענין קרבן הוא כלל. ולא אפשר נמי למקרי פרשה דלבתר ובראשי חדשיכם, משום דקרבנות מוספי שבת ומועדים הם. דולג. חוזר השני וקורא פסוק אחד מן השלשה שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים, נמצא שקרא שלשה. פוסק. פסוק אחד לשנים, וקורא חציו ומניח חציו. אמצעי דולג. דהיינו לוי שחוזר לואמרת אליהם. ולא חיישינן לנכנסין שיאמרו כהן לא קרא אלא שנים. דהיכא דלית ליה רווחא שיולי שיילי. והשתא מקיימי שתי התקנות אין מתחילין ואין משיירין. ואע"ג דשני דולג, הא לא מתחיל בפרשה הוא.
<h2>דף כב:</h2>
שיש בו בטול מלאכה לעם. פירש רש"י שהם מאחרים בבית הכנסת. כגון תענית צבור. שהוא מותר במלאכה. רוב תענית צבור מותר במלאכה חוץ מאמצעיות ואחרונות של גשמים. ותשעה באב. נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו.
ראשי חדשים. אין בו בטול מלאכה כ"כ, שאין הנשים עושות מלאכה. ושמעתי מפי מורי הזקן, שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פרקו נזמיהם לעגל. ומקרא מסייעו אשר הסתרת שם ביום המעשה, ביומא דחולא. והתם גבי ר"ח הוא דקאמר מחר חדש, וקרי לערב ר"ח יום המעשה. ומועד. חולו של מועד, אין בו בטול מלאכה כ"כ דלא שרי אלא מלאכת אבד, עכ"ל. ואחרים פירשו שיש בו בטול מלאה לעם, אע"פ שתענית צבור ותשעה באב יש בו בטול מלאכה, כיון שאין בהם קרבן מוסף אין קורין אלא שלשה, ואע"פ שמוסיפין בתפלות. שאין בו בטול וכו'. ובראשי חדשים מותר לעשות, ובמועד מלאכת האבד, ואעפ"כ קורין ארבעה כיון שיש בהם קרבן מוסף.
ליפול על פניו. להשתטח, דהיינו פישוט ידים ורגלים ולכבוש פניו בקרקע, לבקש רחמים על הצבור. אא"כ נענה. דכיון שנענה כבוד הוא לו. אבל אם אינו חשוב כ"כ, שמא לא יענה ויתבייש. ויש מי שכתב דיחיד בשביל עצמו רשאי ליפול על פניו ולהתחנן אל י"י אולי ישמע תפלתו. וכתוב בספר האשכול וזה לשונו, האי דנוטין לצד שמאל, שכך היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על שמאלו, וכל מי ששוחט, מרביץ הבהמה על שמאלה. ולרבינו שרירא נפילת הצבור על פניהם אחר תפלה רשות היא. ונופלין בבית האבל ואין נופלין בבית החתן. מיהו מנהג שאין נופלין על פניהם ואין אומרים תחנה ולא והוא רחום בבית האבל כל שבעה. וכתב הרמב"ם פרק ז' דתפלה שאין אומרים תחנה אלא בנפילת אפים או מיושב. גרסינן בבראשית רבה, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק [שמות י"ז], וכי משה היה עושה שיגבר עמלק. אלא אסור לאדם שישהא שלש שעות כפיו פרוסות השמים.
<h2>דף כג.</h2>
דמצלי אצלויי. כלומר שאין מצדדין עצמם לצד שמאלם, ולא היו לגמרי כובשים פניהם בקרקע, משום דסברי דאפילו יחיד על עצמו ואפילו שלא בצבור אסור לעשות כן, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד דה' תפלה [הי"ד]. ותמהו על רבינו אלפסי שלא הביא הא דעולא, דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד, כלומר הא דכתיב [ויקרא כ"ו] ואבן משכית לא תתנו בארצכם, ודרשינן מיניה בארצכם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה על אבנים שבמקדש, ומפרש בגמרא שלא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים. ותירצו משום דלא שכיחי רצפות אבנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וגם אין דרך לעשות פשוט ידים ורגלים. זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ד' בי"ט ה' וכו'. ובגמרא [כ"ג ע"א] מייתי הכא הא דתנו רבנן ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת, בשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת, ביום הכפורים ממהרין לבא ומאחרין לצאת. ופירש רש"י ז"ל מאחרין לבא לבהכ"נ שצריך לטרוח בסעודת יום טוב, כך מפרש במסכת (סוטה) [סופרים פי"ח ה"ד] וממהרין לצאת משום שמחת י"ט, ובשבת ממהרין שכבר תקנו הכל מע"ש, ויפה למהר ביאתן ולקרות ק"ש כותיקין, וממהרין לצאת משום עונג שבת.
ואפילו קטן. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב דהלכות תפלה [הי"ז] והוא שידע למי מברכין, ויודע לקרות בתורה. וכתבו מן המפרשים זל, הילכך אפילו קראו שבעה גדולים ובא קטן לקרות בתורה להפטיר בעינן יודע למי מברכין ויודע לקרות בספר תורה. מפטיר מהו. שיעלה למנין שבעה. מי אמרינן כיון דקא קרי בתורה עולה, או דילמא מאחר דאין מפטיר קורא אלא משום כבוד התורה, לפי שגנאי יהיה לתורה שיקרא בנביאים ולא יקרא תחלה בתורה ולא משום חובה, קורא, אלמא לאו למנינא סליק. כתוב בירושלמי סוף פרק לולב הגזול אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שנתמלא זקנו. ר' אומר וכולהון מבן עשרים שנה ומעלה [וכו'] לנצח על מלאכת בית י"י. וכתבו הגאונים דמי שאין לו זקן רק מעט כיון שהוא בן עשרים כמי שנתמלא זקנו דמי. ולענין קטן איתא בבראשית רבה פרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים, קטן עושין אותו סניף לעשרה, הדא אמרה לברכת המזון, אבל לתפלה עד שיביא שתי שערות. ופירשו ז"ל שיהא בן י"ג שנה ויום אחד, אבל בשנת י"ג אפילו הביא שתי שערות עדיין קטן הוא. וזהו דוקא לענין תפלה, שאין מצטרף לעשרה דכתיב [ויקרא כ"ב] ונקדשתי בתוך ב"י, ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה, וכן כתבו רבינו האיי גאון ז"ל והרי"ף והרמב"ם ז"ל [הלכ' תפלה פ"ח ה"ד] והראב"ד זכר כולם לברכה, אבל בזימון בין דשלשה בין דעשרה קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואפילו שנים או שלשה קטנים בני שבע שנים מזמנין לעשרה. דלענין ברכת המזון הוא שבשביל שנתוספו אנשים בסעודה מוסיפין בשבחו של מקום, ולתוספת שבח בלבד סגי בהני. אבל ענין תפלה וקריאת התורה הוא ענין קדושה ממש. וכן הורה רבינו שמשון ז"ל, ונדה אנשי כפר שלא חשו לדבריו ועשו קטן סניף לעשרה לתפלה. ומיהו שני קטנים לזימון שלשה עם גדול יש אוסרים, דדוקא לעשרה התירו. ואם אינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו לא לעשרה ולא לשלשה עד דהוי פורח, דהיינו הביא שתי שערות אלא שאין לו י"ג שנה. ולזה הסכימו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות [ברכות]. ונשים אע"פ שחייבות בתפלה מן התורה כדאיתא פרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב], אפילו הכי אינן מצטרפות לעשרה. דונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב, ולא בנות ישראל. ויש אומרים דאף לא לזימון עשרה, אף לעצמן לא, דקצת דבר שבקדושה הוא שמזמנות בשם.
<h2>דף כג:</h2>
[אבל במקום] שיש תורגמן פוסק. לפי שעשרה פסוקים עם התרגום יעלו עשרים פסוקים, וחוזר וקורא הפסוק האחרון בלשון הקדש, הרי אחד ועשרים. ירושלמי [פ"ד ה"א], משה תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובר"ח ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל. עזרא תקן שיהו קורין שלשה בשני ובחמשי ובמנחה בשבת, שלשה פסוקים וקוראים, משום דכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים. וכתיב בתריה ויבא עמלק. לפיכך תקן שלא יהו שלשה ימים בלא תורה. ובמנחה תקן משום עמי הארץ שמתבטלין מד"ת כל ימי השבוע, ובעבור שלא יתעסקו בשבת בשכרות ובנגונים תקן שידרשו להם בשבת במנחה ויקראו בתורה.
מתניתין. אין פורסין. פירש רש"י ז"ל לשון חצי דבר, מלשון פרוסה, מנין הבא לבית הכנסת לאחר שאמרו קדיש וברכו וקראו את שמע כבר, וכן התפללו, אבל לא שמעו קדיש וברכו, התירו להם חכמים לירד לפני התיבה, ויעמוד אחד מאותן עשה ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש עד יוצר המאורות. ואם לא שמע קדושה דולג ואומר שמנה עשרה. ולשון הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות תפלה [ה"ה] וכן לא יהיה אחד מהם מברך ברכות של שמע והכל שומעין ועונין אחריו אלא בעשרה וזהו נקרא פורס על שמע עכ"ל. עשה הרב ז"ל לשון פורס פותח. וכן תרגם יונתן והוא יברך הזבח [שמואל א' ט'] והוא יפרוס על דבחא. ובפרק כשם במסכת סוטה [ל' ע"ב] כן משמע, דאמרינן בשעה שעלו ישראל מן הים ונתנו עיניהם לומר שירה כיצד אמרו, רבי נחמיה אמר כחזן פורס על שמע שהוא פותח תחלה והם עונים אחריו. ומפירושו ז"ל לא שמעינן דין הדילוג. והראב"ד ז"ל [הלכ' תפילה פ"ח ה"ה] מסכים עם פרש"י ז"ל דפורס על שמע היא אחת משתים ברכות שלפני ק"ש. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם [פ"ח ה"ה] שלא התירו לעמוד שם אחד מן העשרה להתפלל אלא כשרוב העשרה לא התפללו. אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בשביל אחד שלא התפלל עושים תפלה בצבור שהתפללו, וכן נוהגין היום בצרפת. ויש מפרשים ז"ל שכתבו, דדוקא תפלה שהיא באה נדבה, שהיא במקום קרבן, אבל ק"ש בברכותיה אותו שלא קרא דוקא הוא עובר. ואם הוא א' מאותן שקראו צריך לפרוס על שמע, לפי שאין אדם עושה ק"ש נדבה. והרב ר' מאיר ז"ל היה מנהיג כר"ת ז"ל, ואומר שאותו שקרא פורס על שמע שאינו מוציא מי שהוא בקי, אבל היכא דאיכא נמי מי שאינו בקי אינו מדלג. וכתבו ז"ל שכן כתב הרב ר' משולם ז"ל בתשובת שאלה, ועשו מעשה בבדר"ש על פיו.
ואין עוברין לפני התיבה וכו'. שליח צבור להתפלל שמנה עשרה. בפחות מעשרה. כדיליף טעמא בגמרא, משום קדושה וקדיש. יש מי שכתב שאין עונין ברכו אא"כ יש חמשה שלא שמעו ברכו, דכתיב [שופטים ה'] בפרוע פרעות וכו' ברכו י"י, ויש חמש תיבות קודם ברכו. ירושלמי [פ"ג ה"ד] אין פורסין על שמע פחות מעשרה, התחילו עשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין נושאין כפיהם פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אוין קורין בתורה פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. ועל כולן הוא אומר [ישעיה א'] ועוזבי השם יכלו. ואין נושאין כפיהם. כהנים. ואין קורין בתורה. בצבור. מעמד ומושב. למת, כשנושאין את המת לקברו היו יושבים שבע פעמים לכבוד המת, כדתניא [ב"ק ק' ע"ב] אין פוחתין משבעה מעמדות ומשבעה מושבות למת, כגון עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו. ברכת אבלים. ברכת רחבה, והיא מפורשת ריש כתובות [ה' ע"א], אחינו, בעל הנחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים. וברכה אחרת כנגד המנחמין בפני עצמה, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך משלם הגמול. ותנחומי אבלים. עומדים בשורה כשחוזרין מקבור המת ומנחמין את האבל, ואין שורה פחותה מעשרה. וברכת חתנים. שבע ברכות הידועות. ואין מזמנין. על המזון, כשאומרים נברך לאלהינו, כדאמרינן בגמרא [כ"ג ע"ב] דלמימר אלהינו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא. ואין מפטירין בנביא. פלוגתא ביני רבוואתא אי בעינן בהפטרה עשרה, כיון שהתנא השוה אין מפטירין לאין קורין בתורה. והעידו מפי נבונים, שאסור לברך על ההפטרה ואחר כך יקראנה על פה, לפי שהם דברי קבלה, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב שאי אתה רשאי לאומרן על פה. ובקרקעות. כשפודין קרקע מן ההקדש צריך עשרה, דעשרה כהנים כתיבי בפרשה, ג' בפרשת ערכין וג' במקדיש בהמה וד' במקדיש קרקע. וכיון דעשרה נינהו בעינן עשרה גברי. אבל לא בעינן שיהו כולם כהנים, אלא ראשון דוקא, והאחרים הוו מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ישראלים. ואדם כיוצא בהן. אדם האומר דמי עלי, שמין אותו כעבד הנמכר בשוק לפדותו מן ההקדש. וכיון דעבד איתקש לקרקעות כדכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם וגו' כי היכי דבקרקעות בעינן תשעה וכהן, הוא הדין לאדם זה. ובפדיון עבד כנעני מהקדש לא מצית לאוקומה, דלא מקרי אדם אלא חמור. ועוד דהוה תני ובקרקעות ובעבדים כדתני בכל דוכתא. ועוד דאין מקדישין עבדים, כדאמרינן בהשולח [גיטין ל"ח ע"ב] המקדיש עבדו יצא לחירות.
גמרא. [ונקדשתי] בתוך. אתיא תוך תוך, שנאמר [במדבר י"ד] עד מתי לעדה, יצאו יהושע וכלב, והוו להו עשרה. ויש מי שכתב שברכת כהנים, דאית ביה יברכך י"י לא גרעה מברכת המזון בשם, הילכך בעינן נמי עשרה, ואין יחיד רשאי לאומרה בתפלתו. ומיהו נהגו עלמא לומר קדושת ובא לציון ביחיד, לפי שאין זה אלא סידור פסוקים שסדרו חכמים לומר. והראב"ד ז"ל כתב דבקדושת יוצר אור לא בעינן עשרה, משום דאופנים אמרי לה, והכי איתא במסכת סופרים. לאו אורח ארעא. למטרח שליח צבור לקרותן יקרים, דא"כ מה הנחת למרובים. ברכת רחבה. פרק קמא דכתובות, כך פירש רש"י ז"ל. וכתב מן המפרשים ז"ל מצאתי בתשובת שאלה דברכת רחבה היתה אפושי מילי, כגון צדוק הדין, וחותם דיליה ברוך מחיה המתים. וזה היו עושין לאחר קבורת המת קודם עטיפת ראש האבל. ולאלתר עוטפין את ראשו לומר שחלה עליו אבלות. וכתוב באותה תשובה שלא שמענו מעולם שהיה מנהג ברכת רחבה בבבל. אבל ברכת המזון של אבלים, אע"ג דמוספינן בה אל אמת [ברכות מ"ו ע"א], לא צריכא עשרה, וכן שלחו הגאונים ז"ל עכ"ל. מתניתין. משלשה פסוקים. טעמא מפרש בגמרא [כ"ד ע"א]. ולא יקרא למתורגמן. שלא יטעה המתורגמן שמתרגם על פה.
[ברכות מ"ה ע"א] מנין למתרגם שלא יגביה קולו יותר מן הקורא. תימה שהמתרגם היה משה שהיה משמיע לעם, והקב"ה היה הקורא למשה. אם כן הכי הוה ליה למימר, מנין לקורא שיגביה קולו כמו המתרגם. דאם לא כן למה ליה לקודשא בריך הוא להגביה קולו כקולו של משה. ידבר לו כאשר ידבר איש אל רעהו, ומשה ישמיע בקול לרבים שהיו ישראל. ויש לומר דהיא הנותנת ומהא גמר, דלמה ליה לקודשא בריך הוא להגביה קולו. דבשלמא משה היה צריך להגביה להשמיע לעם [אבל הקב"ה לא היה צריך להגביה קולו שהרי לא היה מדבר אלא [ל]משה בלבד], אלא ודאי משמע שאם לא שהאלהים יעננו בקול לא היה רשאי משה להגביה קולו אלא כקול הקורא בלחש כאשר ידבר איש אל רעהו, ובזה לא היה יכול להשמיע. לפיכך הוצרך קודשא בריך הוא להגביה כקולו של משה, כלומר היה צריך (משה) להגביה כדי שידע משה שיכול להגביה קולו. משמע שהמתרגם לא יכול להגביה קולו יותר מן הקורא. ימאיך. ישפיל. מכאן נמי משמע שאין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב דהלכות תפלה [הי"א].
<h2>דף כד.</h2>
ובנביא שלשה. אם ירצה, ולא איכפת לן אם יטעה, דלא נפקא לן הוראה מינייהו. ואם היו שלשתן שלש פרשיות וכו'. מפרש בגמרא היכי משכחת לה רצופין. מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה. ואין מדלגין בתורה. (שהקופץ) [השומע את הקורא קופץ] ממקום למקום אין לבו מיושב עליו לשמוע. ועד כמה הוא מדלג. בנביא. בכדי שלא יפסיק המתורגמן. שלא יהא הדילוג רחוק ממקום שהוא קורא, אלא כדי שיהא יכול לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שידלג זה, משום שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה.
גמרא. ואם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר י"י חינם נמכרתם וכו'. יש דומיהם במקרא, אלא לפי שאלו כולן נחמות נקט להו. ואע"פ שאין שלשתן רצופין. אחרי מות ואך בעשור. קורא כהן גדול ביום הכפורים, ומשנה היא במסכת יומא [ס"ח ע"ב]. ויש דילוג, דאך בעשור באמור [ויקרא כ"ג] אל הכהנים. ואין בהן בכדי שיפסיק התורגמן, שהרי אין מרוחקות כל כך. ושניהם ג"כ בענין אחד, דבענין יום הכפורים מדברות אין כאן טרוף הדעת. ואין מדלגין מנביא לנביא. שיש כאן טרוף יותר מדאי. וכתבו מן המפרשים ז"ל צריך עיון איך נהגו לדלג בשבת שיש בו חתן שפותחין שוש אשיש ואח"כ חוזרין להפטרת היום. ותירץ ז"ל דשאני שוש אשיש דלאו משום הפטרה קאמרינן ליה אלא כזמר לחתן. ובנביא של שנים עשר מדלגין. לפי שהם ספרים קטנים, והם נגללין מהרה, ואין בהם כדי להפסיק התורגמן, דקודם שיגמור התורגמן יהיה נגלל. מסוף הספר לתחלתו. למפרע, דהוא בכדי שיפסיק התורגמן.
[יומא ע' ע"א] מפני כבוד הצבור. שיהיו מצפין ועומדין בשתיקה ביני ביני. משום פגמו של ראשון. שמא יאמרו אותו ספר תורה הראשון היה חסר ממנו פרשה זו. אבל משום כבוד צבור ליכא, דכיון שיהיה נגלל מערב יום הכפורים לפרשת אך בעשור לא יהיו מצפין אלא מעט. חד גברי בתרי ספרי. שיאמרו אילו היתה פרשה זו באותו ספר לא היה הקורא עצמו טורח להביא ספר תורה אחרת, כיון שחפץ לקרות בספר תורה זה, כגון הכא שכהן גדול לבדו קורא אחרי מות בספר זה וצריך לקרות אך בעשור. וכתב הרב בעל הערוך [ערך חתן] שכן הדין בחתן שבא לקרות בתורה, פותח ורואה בענינו של יום ומברך וקורא ג' פסוקים, וגולל ספר תורה וקורא אברהם זקן [ג' פסוקים] על פה, ואח"כ מברך. וא"ת יקרא על פה קודם שיקרא ענינו של יום, קיימא לן [ל"ב ע"א] אין מברכין אא"כ רואה. אבל תלתא גברי. או תרי גברי יאמרו זה חפץ בספר תורה זה וזה חפץ בספר תורה זה. בר"ח טבת שחל בשבת מוציאין שלש תורות, ובחד קרו חמשה או שיתא בסדר השבוע, ובחד קרי שנים חד בר"ח ובחד קרי מפטיר בחנוכה, ולא הוי פגמא. כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ויש מי שכתב דכל שכן קורא בתורה שאסור להשען בעמוד או בקורה. כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור. יש מי שכתב, מכאן ראיה שצריך אחר בקריאת התורה מלבד שליח צבור, כמו שהיה משה, אע"פ שמשה היה משמיע לעם והשליח צבור הוא המשמיע, היינו כדי שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות. (תוספתא) עומד וקורא ויושב עומד וקורא ויושב. בעבור שיהא הכר בדבר ונראה כמו ששבעה קרו שם. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל יש לומר דהאי תוספתא נשנית לפי משנה ראשונה שהיו אומרים שהפותח לבדו הוא מברך לפניה, והאמצעים לא לפניה ולא לאחריה, והחותם לאחריה ולא לפניה. לפיכך צריך שישב בינתים. אבל האידנא שתקנו לכל אחד ואחד לברך תחלה וסוף אין צריך הכרא אחרת, ויברך לפניה ולאחריה, כדרך שהכהן עושה במקום שאין שם לוי. חזן העומד. שרגיל לילך לפני התיבה. אין אחר. רשאי להקדים אותו ולישב במקומו עד שיפייסוהו הקהל. פניהם כלפי העם. מפני כבוד הצבור, כדאמרינן גבי כהנים כשנושאין את כפיהם פניהם כלפי העם. ואמרינן פרק אלו נאמרין [סוטה מ' ע"א] א"ר יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה.
מתניתין. המפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא פורס על שמע, היכא שבא מנין שלם בשחרית לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע זה המפטיר יאמר קדיש וברכו ויוצר אור. והוא עובר. אם באו במנחה לאחר שגמרו צבור קדושה והתפללו, זה יעבור לפני התיבה ויוציאם ידי חובתן מקדיש ומקדושה שבתפלה. ומפרש בגמרא [כ"ד ע"א] מאי טעמא תקנו חכמים זה, וקאמר משום כבוד הוא לעובר לפני התיבה, דהואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תקנו לו זה לכבוד. קטן. [הואיל] ואינו מחויב, וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אביו או רבו יורדים במקומו, לכבוד המפטיר. קטן קורא בתורה. לפי שקריאת התורה אינו אלא להשמיע לצבור, ומה לי גדול ומה לי קטן. ואינו פורס. כיון שאינו מחויב אינו מוציא אחרים. ואין נושא את כפיו. דאינו יכול להוציא. אי נמי שאין כבוד לצבור שיהיו כפופין לברכתו של כהן זה. פוחח. מי שבגדיו קרועים. ובמסכת סופרים [פי"ד הט"ו] מפרש כל שכרעיו נראים. ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח. פורס על שמע. דהא מחויב בדבר הוא. ובתוספתא [פ"ג הי"ז] אמרינן וצריך שיזהר שלא תתגלה ערותו. אבל אינו קורא בתורה. מפני שגנאי הוא לצבור. ובמסכת סופרים [אמרינן] [פי"ד הט"ו] דראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו. סומא פורס על שמע. דס"ל לת"ק דמחויב בדבר הוא לברך על המאורות, דהא אית ליה הנאה מן האורה ע"י אחרים שרואים בשביל האור ומלמדים אותו דרך זו ילך שלא יפול בבורות שיחין ומערות. ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע. דאינו מחויב בדבר, דהא לא היתה לו הנאה באורה מימיו. יצא מי שנסתמא שפורס, שכבר ראה והיתה לו הנאה מן האורה. וקיימא לן כרבנן דסומא פורס. ויש מי שכתב מספר האשכול אבל לא יקרא בתורה על פה במקום מי שקורא בתורה. אבל אוקומי איניש אחרינא שפותח ורואה, והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי. והכי מצי עביד חתן סומא. עכ"ל. נתמלא זקנו ראוי להיות ש"ץ. כתבו הגאונים ז"ל דמי שאין לו זקן רק מעט, כיון שהוא בן עשרים כמי שנתמלא זקנו דמי. ואמרינן בירושלמי ס"פ לולב הגזול [סוכה פ"ג הט"ו] אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא זקנו. ר' אומר וכולהון מבן עשרים שנה, מ"ט ויעמידו הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית י"י. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח [הי"א] מהלכות תפלה שלא יעמידו חזן קבוע מי שלא נתמלא זקנו. אבל לפרקים ומתוך הדוחק בבא לכלל שנותיו סגי.
[סוטה ל"ט ע"ב] אינו מפטיר עד שיגלול הספר. יש פירשו עד שיהא הספר נגלל במטפחת שלו. ויש פירשו שיסגור ויעתיקנו משם וישב במקום שגוללין אותו. ומנהגות חלוקים בזה.
<h2>דף כד:</h2>
לשנים אומר כהנים. [סוטה ל"ח ע"א] שקורא החזן לכהנים שרוצים לפרוש כפיהם קודם שיעלו לדוכן כשמגיע החזן לברכה המשולשת בתורה וגו' אהרן ובניו, הוא פוסק וקורא להם כהנים. וכששומעים זה הם עולים לדוכן. כדכתיב אמור להם, ומתרגמי' כד תימרון להון. נמצא שש"ץ מצוה להם שיברכו את ישראל. אבל לאחד אינו קורא כהנים, אלא עולה מאליו תיכף ששותק החזן, דהא כתיב להם לשון רבים. וכן כתב פרק י"ד דהלכות תפלה [ה"ח] הרמב"ם ז"ל ששליח צבור קורא להם, ואחר כך מקרא להם מלה במלה. שדרך החזן להזכיר לכהנים כל תיבה ותיבה, כדי שלא יטעו מפני אימת הצבור. ורש"י ז"ל כתב בתשובה בשם ר"ח ז"ל דודאי שליח צבור אינו קורא אפילו לשנים, לפי שאסור לו להפסיק בתוך התפלה, אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו [ברכות ל' ע"ב]. והאי קורא להם דקאמר הכא, לאו משליח צבור קאמר, אלא מחזן הכנסת, דהיינו הממונה בצרכי בית הכנסת דשליח צבור וחזן הם שני דברים, כדאמ' בתענית [ט"ז ע"ב] החזן אומר להם תקעו ושליח צבור מתפלל. והיינו דאמרינן לקמן [סוטה ל"ב ע"א] ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ובסיפא אמרינן [שם] ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום, אלמא ששני דברים הם הקורא ושליח צבור. [אך פשט המנהג כדברי הרמב"ם ז"ל ששליח צבור מקרא להם מלה במלה. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סוטה [ל"ב ע"א] כדברי הרמב"ם ז"ל].
מתניתין. כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו. שמא יסתכלו העם במומין שבידיו, ואסור להסתכל בידי הכהנים בעוד שהן מברכין את העם. כדאמרינן במסכת חגיגה [ט"ז ע"א] כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם, ואמרינן מי הוא, ומתרצינן זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאים את כפיהם. והאי טעמא נמי למי שהיו ידיו צבועות סטיט וקוצה. ועוד איכא טעמא אחרינא התם שהמסתכל עיניו כהות לפי שהשכינה שורה בין ידיהם. ואמרינן בגמרא [כ"ד ע"א] דכי אמרינן כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו, הני מילי משום שהוא במקום גלוי, וה"ה בפניו או ברגליו, לפי שצריך לחלוץ מנעליו, דתניא (בראש השנה) [סוטה מ' ע"א] אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן. אבל בשאר מקומות לית לן בה. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו דהלכות תפלה [ה"ז] כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכשאין שם כהן שישא את כפיו ושליח צבור אומר ברכת כהנים, אסור לענות אחריו אמן.
עם שאחורי הכהנים. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ח], אבל העומדים מצדיהן הרי הן בכלל הברכה. ומחיצה אפילו של ברזל אינה מפסקת, הואיל ופניהם למול הכהנים הרי הם בכלל הברכה. ואין הכהנים מתחילין וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפילה פי"ד ה"ה] אין שליח צבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי. וכתב עוד ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פי"ד הי"ד] ומשתדלין שיהא המקרא אותם ישראל שנאמר אמור להם, מכלל שאין המקרא מהם. עובר בשלשה עשה. דוקא כד יימרון להון הצבור, ואם לא אמרו להם אינו עובר בכלום. והכי משמע בירושלמי [ברכות ספ"ד] ר' ישמעאל כד הוה חליש הוה מטמר נפשיה אחורי עמודי כי היכי דלא לימרו ליה, ורבי אלעזר נפיק לבראי. לשון הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו הי"ב] כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי הוא כעובר על שלשה עשה. שאו ידיכם קדש וברכו. וכל נטילת ידים צריך שיגביה את ידיו, כדי שלא יחזרו מים טמאים שיצאו חוץ לפרק על מקום שנטל ויטמאו אותו כבתחלה. לפיכך צריך שיגביה את ידיו עד שינגב אותם במפה. וכהן הנושא מאי מברך. אחר שעלה לדוכן קודם שיחזיר פניו לברך את העם. כד עקר. כשעוקר רגליו לעלות לדוכן. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פי"ד הי"ג] שהכהנים כשמחזירים פניהם לברך את העם וכן כשמחזירין פניהם לאחר שבירכו לא יחזירו אלא דרך ימין, ע"כ. על כן יש מי שכתב דכשמוציאין ספר תורה ועולין לדוכן לעולם הולכין דרך ימין. וכן כשמחזירו למקומו הולך על דרך ימין, כדכתיב [יחזקאל מ"ג] ומעלותיהו פנות קדים, כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. כלום יש עבד וכו'. להראות שברכת רבו חשובה בעיניו וערבה. הילכך לא צריך למימרינהו, דודאי פשיטא שברכת השם חשובה מכל. ומצאתי כתוב, ברכת כהנים ברכה ראשונה שלש תיבות כנגד שלשה אבות העולם, שיזכור לנו השם את בריתו אשר כרת עמהם. שניה חמש תיבות כנגד חמשה ספרים של תורה, שבזכות האבות ניתנה התורה. שלישית שבע תיבות כנגד שבעה רקיעים, כלומר שוכן שבעה יברך אותנו. ובברכה ראשונה חמש עשרה אותיות כנגד חמשה עשר צדיקים שמכפרים על ישראל. שנאמר [הושע ג'] ואכרה לי בחמשה עשר כסף, אלו צדיקים שדומים (לאביהם) [לאברהם] שברכה ראשונה שלו. שניה עשרים אותיות, כנגד עשרים גרה שנותנין כל ישראל בכל שנה, לכפר [על] מכירת יוסף [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג]. שלישית עשרים וחמש אותיות, רמז לעתיד לבא שמוסיפים עוד חמשה.
כל כהן שהרג וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו [מהלכ' נשיאת כפים ה"ג] אפילו עשה תשובה. וכן כהן שנשתמד לע"ז אפילו באונס או בשוגג ועשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר [מלכים ב' כ"ג] על כן לא יעלו כהני הבמות. וברכה כעבודה. אבל שאר עבירות אין מונעין אותו. [ומיירי] שלא יהיו לו הדברים המונעין נשיאות כפים, אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות או שהיו הבריות מרננין או שלא היה משאו ומתנו באמונה, הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן שראוי לנשיאות כפים, ואין אומרים לאדם רשע שימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר מה תועיל [ברכת] הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר [במדבר ו'] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מה שנצטוו והקב"ה ברחמיו מברך ישראל. והיינו דאמרינן גבי תפלין [שבת מ"ט ע"א] צריכין גוף נקי, כלומר מעבירות ומהימן לגברי. ולא משום שימנעוהו ממצוה, אלא דכיון שאינו הגון לא ישמור גופו מהפחה והמצוה הויא עבירה לו. אבל רבינו גרשום כתב דאפילו כהן שנשתמד לע"ז אם עשה תשובה הרי [הוא] כשאר אחיו הכהנים ועולה לדוכן וקורא בתורה ראשון, והרבה בראיות. וכתב עוד דכשחזר לכשרות אין צריך טבילה, וכן גר ועבד שחזרו לסורם ושוב חזרו לכשרות. ועל זה לא הביא ראייה. וכהן שיש לו מומין בחלל גופו אמרינן בבכורות [מ"ה ע"ב] דכשר לעבודה, דכתיב [ויקרא כ"א] שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
[תענית כ"ו ע"ב] אף כהן המברך אסור ביין. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ד] עד שיסיר יינו מעליו. וכתב אסור היין כיצד, כגון ששתה רביעית הלוג של יין חי בבת אחת. אבל אם שתאו בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהיה מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. וכן כתב ז"ל פרק א' דהלכות ביאת מקדש [ה"א] לענין הוראה. והוא הדין אם אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו. וכן הדין לתפלה שדעתו משובשת אם התפלל תפלתו תועבה. ואע"ג דיש רבוואתא דאמרי בפרק הדר [ערובין ס"ה ע"א] על הא דרבי חנינא ביומא דרתח לא הוה מצלי, דהני מילי בדורות ראשונים שהיו מכוונים הרבה, אבל האידנא לא, אפילו הכי מודו בשכור ובנשתבש דעתו.
בסנדליהם לדוכן. מפרש רב אשי פרק אלו נאמרין [סוטה מ' ע"א] שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזיל למקטריה ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא, כלומר יאמרו לכך נשמט מלברך שיודע בעצמו שאינו ראוי. ורבנן אמרי משום כבוד צבור, ופירש רש"י ז"ל שנראין סנדליו לצבור, ואינו ראוי לעשות מפני הטיט שעליהן. מכאן יש ללמוד דרך ארץ כשיושב אדם בבית הכנסת יש לו לכסות רגליו ולא יהא פושט רגליו לפני צבור, וכל שכן לפני ספר תורה או לפני מי שחייב בכבודו, והכי מוכח פרק החולץ. ואמרינן נמי פרק אין דורשין [חגיגה י"ג ע"ב] בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי אלא כרעי מי הוי אורח ארעא לגלויי קמי רביה.
ושליח צבור היינו העובר לפני התיבה, והוא המובחר שבקהל ונקי מעבירות ומרוצה וביתו ריקן מגזל. שאסור להוריד לפני התיבה אדם שאינו הגון, כדאמרינן במס' תעניות [ט"ז ע"א] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זהו שליח צבור שאינו הגון שיורד לפני התיבה. הילכך כיון דבעינן מרוצה לעם כדאיתא פרק שני דתעניות [ט"ז ע"א], אסור לו לאדם לירד לפני התיבה שלא ברשות הקהל או גדולי הקהל, כדאמרינן בתוספתא דמגילה [פ"ג הי"ג] ראש הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. וכדאמ' פרק אין עומדין [ברכות ל"ד ע"א] פעם ראשונה כשאומרין לו לירד מסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט רגליו ויורד, אלא אם כן היה ממונה להיות שליח צבור, שמינוהו לכך. הילכך היורד שלא ברשות בשבת או ביום טוב או בתענית צבור, חציפא מקרי, ומזלזל בכבוד הצבור שנוטל עטרה לעצמו. ואם אומרים לו שיסתלק ואינו שומע, וכל שכן אם מינו אחר וזה קדם וירד, יש כח בצבור לנדותו ולהלקותו, לפי שמעורר מדנים ומחלוקת בצבור, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, כמו שאמרו במחלוקתו של קרח. ועובר על לאו דלא יהיה כקרח [במדבר י"ז], שהרי תפלות כנגד תמידין תקנום [ברכות כ"ו ע"ב] וכתיב ועבדתם את י"י אלהיכם בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. וכמו שכתב רב אחא גאון ז"ל פרשת ויקח קרח, וזה לשונו, דאסור להון לבית ישראל למעבד פלוגתא, דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למסנא אהדדי, וכתיב [ויקרא י"ט] לא תשנא את אחיך בלבבך. ואמר רב יהודה אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו דכתיב ולא יהיה כקרח ועדתו. ועובר על לאו דלא תסור, שהרי אמרו גבי תענית צבור [תענית ט"ז ע"א] שאין מורידין לפני התיבה אלא מרוצה לעם. הילכך יש לו כח לצבור לנדותו או להכותו מכת מרדות כדי לרדותו, משום דעבר אדרבנן דאמרו צריך שיהיה מרוצה לעם, ומתפקר בצבורא. ואמרינן פרק ואלו מגלחין [מו"ק ט"ז ע"א] דמחינן ולייטינן ליה וכו'. דלשון מתפקר הוא לשון עזות ומבזה. וכל שאין לו בושת פנים בידוע דלא עמדו אבותיו על הר סיני, כדאיתא במסכת נדרים ס"פ ואלו מותרין [כ' ע"א]. ואם רצו לסלקו מיד בעל כרחו, מסלקין אותו בדחיפה ובכיוצא בו. והכי משמע בתשובת הגאונים, וזה לשונה, ביום הכפורים וביום תענית ובכל יום שצריך להרבות רחמים, צריך להיות שליח צבור כמו ששנינו ר' יהודה אומר מטופל ואין לו וכו' [עד שלא יצא עליו שם רע בילדותו. השתא כל כך אנו צריכין אפילו מילדותו, אם מרננים עכשיו לא] כל שכן שמסלקין אותו ולומר כך ראוי, עכ"ל. הילכך כל הקודם לסלקו לזה שאינו שומע לצבור להסתלק, זכה, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, משום דעביד איניש דינא לנפשיה, אפילו במקום דליכא פסידא [ב"ק כ"ח ע"א] אם ימתין עד שילך לבית דין, וכל שכן הכא דאיכא פסידא אם ימתין, שהרי שליח צבור בתענית וביום הכפורים מתפלל ומבקש רחמים על הצבור, ואם אינו מרוצה להם היאך יבקש רחמים עליהם ויהא שלוחם בעל כרחם, דודאי שליח צבור שלוחא דידן הוא, והא דאמרינן במדרש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה הקב"ה, ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו זה שליח צבור. וגרסינן בברייתא דטהרות [תוספתא דכלים פ"א ה"ו] ההוא גברא דנכנס לבית המקדש בלא רחוץ ידים, אמרו לו אם מצאך בעל הפיל היה מפצע את מוחך בגזירין. פירש רבינו שמשון ז"ל בעל הפיל הוא כמו אין פולין לאור הנר [שבת י"ג ע"ב]. אבל הרגיל להיות שליח צבור תמיד או בימים המקודשים, אין ראוי למנעו אלא אם כן ברצונו. ויש בדבר רמז בירושלמי דמסכת שבת [פי"ב] דבי פזי ורבי אושעיא הוו עלין שיילון לשלמא דנשיאה בכל יומא, והוו אילין דרבי אושעיא עיילין קדמין ונפקין קדמין, אזלין אילין דבי פזי ואתחתון לנשיאותא, אתון ובעון לרבי אמי כתיב [שמות כ"ו] והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לקרשים, אלא קרשים שראוי לינתן בצפון בצפון בדרום בדרום, ולא רצו לסלק ההיא דרבי אושעיא מחזקתה. ועוד אמרינן אבל אחרת היתה שם שהיתה רגילה ליכנס אחרונה, ונתנו לה רשות ליכנס ראשונה על שהפליגה באורייתא. ירושלמי ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש איקלעו לההוא אתרא, הוה תמן ההוא סבא, בעי דריש, קם פסקא על רגלוי, אמר ליה ההוא סבא באתריה דארייון רביעין עלה, מאן ליעול תעלה תמן, תב ההוא סבא לאתריה. (אך פשוט המנהג כדברי הרמב"ם ז"ל ששליח צבור מקרא להם מלה במלה. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סוטה [ל"ט ע"ב] כדברי הרמב"ם ז"ל), עד כאן לשון הספר של נמקי הראשונים.
אף בלבנים לא יעבור. שמא מינות נזרקה בו. פירש רש"י ז"ל מינות, כומרים תלמידי ישו הנצרי מקפידין בכך. כלומר שלובשין לבנים בעת נאקתם בבית עבודה זרה שלהם, לפיכך אף בלבנים לא יעבור. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק י' [הלכ' תפילה ה"ה] לא יעבור באותה תפלה. וכתב הרב ר' יהונתן ז"ל שמא מינות נזרקה בו, אע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים, כיון שהצבור מבקשין ממנו שיתפלל להם ואין ראוי להיות סרבן. עגולה. כביצה וכאגוז. סכנה. אם יכנס בתוך העם וידחקו אותו שמא יתקע בלבו תפלה של יד. ואם תפלין של ראש, שמא יכנס בפתח נמוך ויכה ראשו אל המשקוף העליון, והראש מקום התפלין הוא רך. ואין בה מצוה. דתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני. נתנה. של ראש. על מצחו ועל פס ידו. תפלה של יד, כמשמעות הפשט בין עיניך ועל ידך. מינות. שמבזין דברי חכמים שלמדו בגזירה שוה במנחות [ל"ז ע"ב] בין עיניך זה קדקד, מקום שמוחו של תינוק רופס, ועל ידך בגובה היד, זה קבורת למעלה ממקום (הקזה) [הקוד"ה] ג' או ד' אצבעות, שתהא שומה כנגד הלב. ציפה. במפיק ה"א, ציפה התפלה זהב פסול, דכתיב [שמות י"ג] למען תהיה תורת י"י בפיך, שיהא הכל מבהמה טהורה המותרת בפיך, הקלף והבתים והשער שנכרכין בו והגידים שנתפרים בהם. בית אונקלי. בית יד לבושו מבחוץ, [כלומר] על מלבושו. החיצונים. המינין. שחז"ל דקדקו לך לאות [שמות י"ג], ולא לאחרים לאות. ואין לעשות חציצה בין התפלין והזרוע. גמרא. בוהקניות. לינטילושא"ש בלעז. עקומות. כפופות. עקושות. לצדיהן. חפני ובשני. כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן, שהן מגמגמין בלשונם. לאלפי"ן עייני"ן. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק חמשה עשר דהלכות תפלה [ה"א], דהוא הדין אם קורא לשבולת סבולת או שאינו מוציא את האותיות כתקנן או שהוא כבד פה וכבד לשון. הילכך אין מורידין לפני התיבה אדם כזה, וכן משמע ממה שכתב פרק שמיני [הי"ב]. זבלגן. פירוש עיניו מורידין דמעה. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ב] דהוא הדין אם רירו יורד על זקנו. ואם היה דש. שהיו רגילין בני עירו בו. וכן הדין מי שהיו ידיו צבועות סטיס, אמרינן בגמרא תנא אם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן בכך מותר. וכן סומא באחת מעיניו שלא ישא את כפיו, אם היה דש בעירו מותר.
<h2>דף כה.</h2>
מתניתין. יברכוך טובים. שאומר שאין אדם חייב לברך עד שיהיה שבע כדכתיב [דברים ח'] ואכלת ושבעת. ולשון טובים כדכתיב [ירמיה מ"ד] ונשבע לחם ונהיה טובים. וזה מינות, שהרי חכמים דקדקו עד כזית עד כביצה [ברכות כ' ע"ב]. ורש"י ז"ל פירש טובים שאומר שלא לכלול רשעים בשבחו של מקום וחכמים למדו [כריתות י' ע"ב] מחלבנה שריחו רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת ללמד שישתפו ישראל בתפלתן פושעים וחטאים, שיהיו כולן אגודה אחת. יגיעו רחמיך. כמו הגיעו, כך חוס ורחם עלינו. משתקין. שלא בשביל רחמים הוא, דמאי שנא משאר בעלי חיים, אלא מדות ית' הם גזירות כמלך הגוזר, ואין להרהר אחריהם לגזור ולומר זהו הטעם. על טוב. על טובתך נודה לך, דמשמע ולא על הרעה. בזה גם כן משתקין אותו, שעלינו לצדק הדין ולברכו, כדתנן [ברכות נ"ד ע"א] כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה. כתבו בשם הרב בעל הערוך ז"ל ערך טב] שהרעות גם כן טובות הן, שבאין על האדם לכפרה, כאדם המצטער בהקזה ובמיני רפואה בעבור ירפא מחליו. והיינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים [פסחים קי"ח ע"א] הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה. ופירוש בטובתו בממונו כפי השגת ידו. מודים מודים וכו'. ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם. ואמרינן בגמרא דהוא הדין אם אמר שמע שמע, מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה אבל לא משתקינן ליה, לא קשיא הא דאמר מילתא ותנייה הא דאמר פסוקא ותנייה. פירש רש"י ז"ל דבתיבה ותנייה ליכא משום שתי רשויות אלא מגונה [הוא], שאין דרך לדבר כך. אבל הרי"ף פרק אין עומדין פירש איפכא, וכן הרמב"ם ז"ל פרק ב' דהלכות ק"ש [הי"א]. משתקין. משום דכתיב [תהלים ס"ג] כי יסכר פי דוברי שקר. מודים מודים. בגמרא מפרש אי תיבה תיבה או פסוקא פסוקא. משתקין. דמשמע שתי רשויות. המכנה. לשון כנוי, שמהפך הדבר לשבח או לגנאי. ויש הרבה בלשון חכמים, כמו ואל אראה ברעתי [במדבר י"א], שהיה לו לומר ברעתם. וכן וימירו את כבודם [תהלים ק"ו] כינה, כבודי היה לו לומר. וכן והפחתם אותו [מלאכי א'], אותי היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. וכאן גם כן הוא אומר שלשון ערות אביך לאו דוקא, אלא כנוי הוא לקלון שמגלה דבר שהוא קלון לאביו ולאמו. משתקין. שמחייב מיתה או כרת למי שאינו חייב ובשגגתו חטאת, והוא חולין לעזרה. לארמיותא. שמפרש מזרעך לא תתן להעביר למולך לא תבא על הגויה להוליד בן לע"ז. בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהם באש למולך, והוא מחייב מיתת ב"ד הבא על הגויה במזיד והתראה ועל השוגג חטאת, ואינו כן.
מעשה ראובן. פסוק וישכב את בלהה [בראשית ל"ה] נקרא אותו בבית הכנסת, אבל לא מתרגמינן ליה, דחיישינן לגנותו. אבל מעשה תמר שבא עליה יהודה, וכן מעשה העגל הראשון, כל פרשת העגל עד ויאמר משה לאהרן מה עשה לך [שמות ל"ב] מתרגמינן, ולא חיישינן לכבודן של ישראל. אבל מויאמר משה ואילך לא מתרגמינן, לפי שהתרגום שהוא לשון לעז הכל מבינים אותו, ומלשון ויצא העגל יטעו לומר ממש היה בו, שיצא מעצמו. ברכת כהנים. לא מתרגמין. מפרש בגמרא [כ"ה ע"ב] משום פסוק ישא, שיאמרו עמי הארץ כי השם נושא פנים, והוא ברוך הוא לא ישא פנים. אבל לשון פירוש רש"י ז"ל והם אינם יודעים שכדאי הם ישראל לשאת להם פנים. מעשה דוד. בבת שבע. ואמנון. בתמר. נקראין. באפטרתא. ולא מתרגמין. משום כבודו של דוד, שיאמרו המשל כאמה כן בתה [יחזקאל ט"ז]. אין מפטירין במרכבה. אפילו בלא תרגום, שמא יטעו בדברי יחזקאל מי שאין בו דעת. בהודע את ירושלים. משום כבודן של ישראל.
<h2>דף כה:</h2>
גמרא. מה לפנים. חוץ מדופני עולם. ואמרינן במסכת חגיגה [י"א ע"ב] המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם, מה למעלה וכו'. והתם מפרש טעמא. דאודי. שהודה על חטאתו. ולא חיישינן לכבודן של ישראל. י"מ טעמא כדאמרינן בירושלמי [פ"ד הי"א] אינו דומה גנאי צבור בצבור לגנאי יחיד בצבור, אהרן הוי יחיד בצבור, והוא גנאי גדול. וכתבו דמטעם זה אנו מתפללין תפלת צבור בקול רם להוציא שאינו בקי, אע"פ שאנו מתודים בה חטאתינו ופשעינו, והוא גנאי להתודות בקול רם. וטעמא משום דלא חיישינן לגנאי צבור, כיון דאיכא תועלת, דתהוי להו כפרה. אבל כל יחיד אסור להתפלל בקול רם לפי שגנאי הוא לו לפרסם חטאתיו ופשעיו, ולכך מתפלל בלחש. ושאר דברים, כגון ברכות ק"ש וכיוצא בהם אפילו היחיד אומרן בקול. ובפרק אלו נאמרין [סוטה ל"ב ע"ב] איתא מצינו שאמרה תורה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, לא ייחד מקום לחטאת בפני עצמו, כדי שלא ידעו הכל שזה חטאת הוא וילבינו פני המביא. הקללות והברכות וכו'. ובגמ' אמרינן פשיטא דנקראין ומתרגמין, ומשני מהו דתימא דילמא פייגא דעתייהו דצבורא. כלומר תחלש דעתם כשישמעו שהם נענשין, ויאמרו טוב לנו להנות מן העולם ככל רצוננו הואיל וסופנו לעונשים הללו, קמ"ל. מיראה. יראת העונשים או מאהבת השכר של ברכות, ולא לשם שמים. לא תתרגם אלא אחרון. ויהיו בני יעקב שנים עשר. המקרא הזה נפסק בהפסק פרשה, לפיכך קוראו אחרון. אמנון בן דוד. ויאהבה אמנון בן דוד. ישגלנה. לשון כלבא, כדמתרגם והשגל יושבת אצלו [נחמיה ב'] כלבתא. בעפולים. לשון גנאי הוא יותר מטחורים. ושיניהם נקב בית הרעי. חרי יונים. לשון רעי. דביונים. הדב מן היונים. לאכול את וכו'. לומר שהיו ישראל אוכלין גלליהן. את חוריהם, רעי היוצא דרך הנקב. מימי שיניהם. כמו שנים יש לכרכשה, וצואה רכה ולחה קרויה מימי שנים. למחראות. גבי ע"ז כתיב בספר מלכים [ב' י'].
קורס. לשון מוציא (שם) רעי. ויש מפרשים נתרס, שכרע על ברכיו ונתרס, דהיינו ליצנותא. לעגלות וכו'. לקול השמועה הבאה על עגלי בית און יגורו שכניהם אשר בשומרון, כי אבל עליו, על העגל עמו וגו'. יגילו, אשר היו רגילין לשמוח עליו, עתה אבלו על כבודו שגלה ממנו. אלא כבדו. כובד משאו של רעי שהיה בו, וכובד עגבותיו. ודוגמתו בישעיה [מ"ו] קרסו כרעו יחדו ולא יכלו מלט משא, המשא הוא הרעי. ורבינו אלפסי ז"ל פירש אל תיקרי כבודו אלא כבדו, כלומר כאילו ניטל כבדו ובטלה תאותו ואין מועיל כלום. וזהו לשון ליצנות. שי"ן ת"ו. שת, כמו וחשופי שת, כלומר ואנחיה בערותך. דסני שומעניה. פירש רש"י ז"ל שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף. והרב בעל הערוך פירש סני שמועניה, שמבקש לשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון מיני זמר, כגון כנור ונבל ותוף וחליל, וכל שכן בדבר שהוא יתר מזה.
בגימ"ל ושי"ן. בן גויה בן שפחה, אע"פ שהוא בן ישראלית, לפי שעושה כמעשה בן גויה או שפחה שרובן זונות ובניהן מופקרין כמותן. ורש"י ז"ל פירש בן גייפא בן שטייא. וגרסינן בסנהדרין [נ"ב ע"א] כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא דקאמר דמאן דסני שומעניה שרי לבזויי בגימ"ל ושי"ן, ומפיק לה התם מבת כהן שזינתה דכתיב [ויקרא כ"א] את אביה היא מחללת, כלומר שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו בזיון, אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שזו יצאה מחלציו, וילפינן מינה דנעביד הכי לכל רשע, דבשבילו מחללין כבוד אביו אפילו הוא צדיק. ולהאי דסני שומעניה משיא עצה פרק אלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] שאם רואה שיצרו מתגבר עליו לעשות כך, ילך למקום שאין מכירין אותו להכנע יצרו שלא יעשה. אבל אם היה עושה עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים, לא אמר יעשה מה שלבו חפץ חלילה.
המתרגם כצורתו. פרק האיש מקדש פירש רש"י ז"ל [קדושין מ"ט ע"א] כצורתו שבא לחסר תוספת התרגום, ואינו מתרגמו אלא כצורתו, כגון לא תענה על ריב [שמות כ"ג] לא תסהיד על דינא. הרי זה בדאי. שיש לו להעיד על הדין.
והמוסיף. שבא לומר הואיל וניתן [רשות] להוסיף, אוסיף אף אני בכל מקום שארצה. מחרף. מבזה את המקום, שמשנה את דבריו. ואנקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף, שהרי בסיני ניתן, אלא שנשתכח וחזר ויסדו, כדאמרינן לעיל [ג' ע"א] מפורש זה תרגום. והרב בעל הערוך [ערך תרגום] פירש כצורתו, כגון ויראו את אלהי ישראל שיתרגם וחזו את אלהא דישראל, הרי זה בדאי, שאין כל בריה יכולה לראותו. אלא הכי יתרגם וחזו ית יקר אלהא דישראל. והמוסיף, שמתרגם ית מלאכיא דישראל, הרי זה מחרף ומגדף, שעושה הקב"ה מלאך. וכתב עוד ז"ל בערך הג דמנעו בניכם מן ההגיון ר"ל מלתרגם פסוק כצורתו. אבל רש"י ז"ל פירש בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ח ע"ב] מן ההגיון, לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא משיחת הילדים. ורבינו סעדיה פירש הגיון, חכמת אלמנסק, וקורין לה הנוצרים לוגיק"א, משום דמשכא. וכן פירש רבינו האיי ז"ל שהיא חכמת ההגיון, מפני שמושכת לב האדם, ואולי ימשוך לבו ולא יהיה חפץ בתורה וישכח מה שלמד. ואפילו לקבוע עתים לזה ולזה אסור, אף אם למד כל התורה כולה, כדאמרינן במסכת מנחות פרק שתי הלחם [צ"ט ע"ב] שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולך ולמוד בה חכמת יונית. ואע"ג דאיכא התם אמורא דפליג עליה ואמר הפסוק הזה לא חובה ולא מצוה, ולא אמרו השם אלא ליהושע לבדו, שהיו דברי תורה חביבין עליו. אעפ"כ ראוי לו לכל אדם להיות דברי תורה חביבין עליו, ולא יפרוש מהן ללכת אחרי ההבל אשר לא יועיל ויכלה בהם ימיו. לא לפחות. שמא יקפידו החכמים עליו ויענישו אותו, וכן לא להוסיף. אביו או רבו. דשנים אלו אינן מקפידין, ואין מתקנאין בהם. אביו, דכתיב ייטיב אלהים את שמו ויגדל את כסאו מכסאך. רבו, דכתיב ויהי פי שנים ברוחך אלי.
רחבה של עיר. יש בה קדושה, כדמפרש ואזיל בגמרא הואיל ומתפללין בו בתעניות ובמעמדות. לוקחין בדמיו בית הכנסת. שכל השנה מתפללין בה, והיא קדושה חמורה, דמעלין בקודש. תיבה. הוא ההיכל שעומדין שם ספרי תורה כל השנה, ורבים קורין אותו ארון. מטפחות גוללין בהן ספר תורה או הם המפות שמניחין על ספר תורה. ספרים. נביאים וכתובים או אפילו חומשין. תורה. ספר תורה שכתוב על הגויל כתיקון חז"ל. וכתבו מן המפרשים ז"ל, שאם מכרו מן הנביאים וכתובים, שלוקחין חומש, דמעלה יש לו עליהם, אע"פ שבמשנה לא חלק ביניהם. וא"ת קשיא רישא לסיפא, דמרישא משמע דוקא מעלין, וסיפא לא קפיד אלא אהורדה, אבל כי לא מעלה נמי שפיר דמי. ויש לומר דרישא היא דוקא, וסיפא אגב רישא דנקט לוקחין תנא סיפא אין לוקחין. אבל לעולם בעינן מעלין. וראיה דאיבעיא בגמרא [כ"ז ע"א] מהו למכור ספר תורה ישן ליקח חדש, מי אמרינן כיון דליכא לעלויי שפיר דמי. אלמא פשיטא ליה דכל היכא דאפשר לעלויי מעלין. וכן במותריהן. אם מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה, לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה.
<h2>דף כו.</h2>
גמרא. זו דברי [ר' מנחם בר' יוסי]. בהדיא תניא בתוספתא [פ"ג] דהוא אמרה. הואיל והעם מתפללין בה בתעניות ובמעמדות. כדתנן במסכת תענית [ט"ו ע"א] מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. אקראי. ולא תדיר, הילכך אין בו קדושה, ולוקחים בדמי מה שירצו. והלכתא כרבנן. לא שנו. מכירת בית הכנסת. אלא בשל כפרים. שאין רגילין לבא בני העולם להתפלל בתוכה, אלא בני הכפר לבדו, והם לבדם הם הבעלים, משום הכי יכולין להמלך למכרו אם יעלו הדמים. אבל של כרכים. שבאים שם מהרבה מקומות, ונכנסין שם להתפלל, כולם הם בעלי בית הכנסת. דאדעתא דהכי בנאוהו, ואין כח לבני הכרך למכור, שאינו שלהם לבד. דאדעתא דידי וכו'. נראה שעד שבא רב אשי וקבע ישיבתו שם לא היו רגילין לבא שם בני העולם. וכיון שמתחלה לא הוקדש לרבים, כשל כפרים דמי. אי בעינא. אתן להם עצה למכרה, ואין איסור בדבר. לא שנו. הא דתנן דכשמוכרין בית הכנסת של כפרים שצריך לעלות הדמים לקדושה חמורה. אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. דכיון דכולם לא הסכימו במכירתו היה נשאר בית הכנסת בקדושתו, אלא מפני שהעלו הדמים בקדושה חמורה דאז ודאי אנן סהדי דאין מקפידין במכירה זו כיון שהעלו הדמים למצוה גדולה. אבל מכרו וכו'. בעצת כל קהלם, יצא בית הכנסת מקדושתו לגמרי.
<h2>דף כו:</h2>
ואפילו לשתות שכר בבית הכנסת. כן גרס הרי"ף ז"ל. אבל רש"י ז"ל גריס למשתי בהו שכרא, כלומר באותן דמים. והרב רבינו משולם כתב דתרוייהו שרו. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפילה פי"א הי"ז] דאפילו דברים שהם [מגונים כגון] בורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ובית המים מותר לעשות בו. אבל הראב"ד ז"ל לא הסכים באלו ד' דברים. ויש מן המפרשים שכתב. נראה דמקומות בית הכנסת של רבים ושל כרכים אית להו דינא דבית הכנסת עצמו. ואם היו בו מקומות שלא נתנו ליחידים, אלא שהיו מוכנים לבא הבא לישב שם, ורצו שבעה טובי העיר במעמד אנשי [העיר] למכרם ליחידים, אינם רשאין. עכ"ל.
ולענין איסור נדר אמרינן פרק השותפין במסכת נדרים [מ"ח ע"א] שנים שנדרו הנאה זה מזה אסורין בדבר של אנשי אותה העיר, ואיזהו דבר של אנשי אותה העיר, הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ והתיבה והספרים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ז' דהלכות נדרים [ה"ב] ששניהם אסורים בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר. וזה תימה, שכיון שהם דברים של כולם אין בהם דין חלוקה, וקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב [נדרים מ"ו ע"א] בחצר שאין בו דין חלוקה, שאין המודרין יכולין לאסור הנאה זה על זה. והראב"ד ז"ל תירץ דכל גוונא דלאו מידי חסרי המודרים, כגון כניסה ויציאה דמרחץ ורחוב, או לישב בבית הכנסת במקום שאין דוחקין זה את זה, או להכניס ספר ולהוציאו מן התיבה, ודאי לא מצו מעכבי, וכי האי גונא א"ר אליעזר בן יעקב. אבל לישב בבית הכנסת אצל מקומו של מודר, דמעיקרא הוה יתיב ברוחא והשתא יתיב בדוחקא, וכן בשאר הדברים בכי האי גונא, וכן נמי בחצר אי יתיב התם בקביעות כדי שיסתכל בתשמישו, בהא ודאי קפיד, ואפילו ר"א בן יעקב מודה, משום דהוי דומיא דריחים ותנור ולגדל תרנגולין, דתנן במתניתין דהתם [נדרים מ"ו ע"א] דאפילו אליבא דרבי אליעזר בן יעקב שניהם אסורין בהם. ובזה הדרך הורה הראב"ד ז"ל לקהל מרשיליא, שאסרו זה לזה בית הכנסת שלהם והספרים. ועוד כתב מן המפרשים ז"ל, דספרים של שנים או של שלשה אנשים, שיכולין לחלוק אותם ומטי לכל חד מידי דחשיב, יכולין לאסרן זה על זה. דעד כאן לא קאמרינן התם אלא בדברים שאין בהם דין חלוקה דלא מטי לכל חד דבר חשוב. ושמענו דלא אזלינן בתר הדמים אלא בתר גוף הדברים. דאילו הדמים פשיטא שיש בדמים של מרחץ כדי חלוקה, וקא חשיב ליה [שם מ"ח ע"א] בכלל דברים שאין בהם כדי חלוקה.
תילא. כל בית חרב קרוי תל. זיל זבנה. הקשה הרב רבינו משולם ז"ל למה ליה למזבנא משבעה טובי העיר, והא לאו של כרכים הוה, וכולה מתניתין בשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מיירי. ותירץ דבמתניתין מעלה הדמים לקדושה חמורה. אבל כשהמוכר רוצה לעשות כל רצונו מן הדמים, במאי תפקע קדושת בית הכנסת. אבל במעמד אנשי העיר, יש כח בידם לעשות מן הדמים ומבית הכנסת כל צרכם, שעל מנת כן לקחוהו או בנאוהו מתחלה. והדין נותן דבית הכנסת דיחיד שעושה אותו בביתו לצרכו כל זמן שלא הקדישו, לא גרע מבית הכנסת של כפרים, ויכול למכרה, ולעשות מן הדמים כל רצונו, שעל מנת כן בנאו או לקחו. וכן הדין בספר תורה, שעשה יחיד לצרכו קודם שהקדישו לקרות בו רבים, שיכול למכרו. ויפה כחו מבית הכנסת, לפי שהספר תורה עומד בקדושתו ביד הלוקח, מה שאין כן בבית הכנסת. ובגמרא דבעי מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש, בספר תורה דבני העיר דמתניתין מיירי, או בכיוצא בו דיחיד, כלומר שהקדישו לקרות ברבים. ובכי האי גונא נמי איירי הא דאמר רשב"ג [כ"ז ע"א] דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה או לישא אשה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי דתפלה [ה"ב] משמע דאפילו עשאו יחיד לקרות בו לעצמו, אסור למכרו אלא ללמוד תורה או לישא אשה.
משום פשיעותא. שמא יפשע ויתיאש ולא יבנה אחר. גרסינן פרק השותפין [ב"ב ג' ע"ב] והני מילי דלא חזא בה תיוהי, אבל חזא בה תיוהי סתר ובני, כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא, סתרה ובנייה, ולא אפיק לפורייה מינה עד דאתקין לה שופכי. פירוש תיוהי, בקעים. ולא אפיק לפורייה, כדי שיהא זריז ולא יתרשל בו. ואמרינן הכא בגמרא דאפילו התחיל לבנות החדש ורצה להביא קורה מן הישן לסתרה משם ולתתה בחדש אסור, שאסור לסתרו כלל אי לא חזא ביה תיוהא, עד שיהא זה החדש בנוי לגמרי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א דתפלה [הי"ב].
האי בי כנישתא. של כפרים. חלופה וזבונה. להחליפה או למכרה בלא מעמד אנשי העיר. שרי. לפי שחל קדושתה על החילוף או על הדמים, והוא יוצא מן הקדושה ומותר להשתמש בו. וצריך לעלות הדמים. ובחלופי לא שייך עלוי, דבית הכנסת היה להם ובית הכנסת יש להם, וקדושת הראשונה חלה על זאת השניה. ומסתמא כשהחליפוה במעולה החליפוה כך נראה לי. אוגורה או משכונה אסור. שהרי אינו אלא לפי שעה, ואין כונת הצבור להוציאה מקדושתה. ולפיכך השוכר או המלוה אסורין לעשות בה אלא דבר קדושה. בחדתא. לבנים שהזמינם לבנין בית הכנסת אפילו לאוזופינהו שרי. הזמנה מילתא היא. אביי אמר לה בסנהדרין [מ"ז ע"א] גבי אורג בגד למת דאסור, דגמרינן שם שם מעגלה ערופה [דברים כ"א]. דחזי לאשתמושי ביה. שמיד שנארג ראוי לפורסו על המת, אבל לבנים מחוסרין מעשה קודם שיהיו בנין בית הכנסת, הילכך לא חלה בהו קדושה. כי טווי. דאביי מודה דטווה פשתן לתכריכי המת אינו נאסר הטווי, לפי שמחוסר מעשה האריגה. והכא נמי הלבנים, שמחוסרין מעשה קודם שיהיו בנין דמי לטווי. בעתיקתא. הא דאמרינן דליבני לאוזפינהו אסור, היינו בעתיקתא, שנבנו כבר בכותל בית הכנסת ונפל, שחלה קדושה עלייהו. ויש מי שכתב, מדאמרינן הכא דליבני עתיקי אסור לאוזופי, אבל לחלופי ולזבוני שרי, דמצבות שבבית הקברות, שאסורות מן התורה בהנאה, אם רוצה להחליף המצבה בגדולה ונאה רשאי, ובלבד שתשאר אותה שנוטלה בבית הקברות.
ולענין הזמנה קיימא לן דאפילו ארוג לאו מילתא הוא, ואינו אסור עד שיתננו עליו. וכן אמרינן [ברכות כ"ג ע"ב] בסודר דאזמניה לתפלי ולא צר ביה, או צר ביה, שהניח בו תפלין דרך עראי ולא אזמניה לכך, לא נתקדש. וכתב הראב"ד ז"ל דכיון דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, הזמין בית לעשות ממנו בית הכסא, שהוא מותר להתפלל בתוכו. אבל הרמב"ם ז"ל [הלכ' ק"ש פ"ג ה"ג] אסר לקרות ק"ש ולהתפלל ממש בתוכו. ומצינו ענינים אחרים דהזמנה מילתא בהם, פרק קמא דיום טוב [י' ע"א] גבי יוני שובך ויוני עליה, דאין צריך לנענע אותם מערב יו"ט אלא עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ובחולין [ל"א ע"א] גבי שחטי עופא בהדי דפרח דמזמין כולה פיתקא לצורך כסוי, ופירש רש"י ז"ל שהיה תחוח עפר הבקעה ומזמינו בפה. ויש מי שכתב מהא, דמי שהזמין מעי"ט יוני שובך, והיה לפני השובך עפר תיחוח, דיו כשהזמינו בפה מערב יום טוב.
מתנה. רי"ף ז"ל גרס משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. וכיון דמסקינן מתנה כזביני, גבי חלופה וזיבונה נמי איירי בהכי, אלא שאין צריך לעלות הדמים. אלא שקשה אוגורי ומשכוני אמאי אסור, כיון דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר משכנו, והא שרינן לעיל אפילו למשתי שכרא. וי"ל דכל זמן שלא נמכרה בקדושתה קיימא. מתנה. (כתבו) [נתנו] בני העיר בית הכנסת שלהם לתשמיש חול. במאי תפקע קדושתיה. על איזה דבר תחול הקדושה, כיון שאין צבור לוקחין ממנו כלום. הנאה מיניה. לכך אוהבים אותו, שקבלו ממנו חפצים הצריכים לצבור, ולכך נתנו לו בית הכנסת, ויכולה הקדושה לחול ולתפוס על אותן חפצים, כיון שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר.
תשמישי מצוה. דברים שמשמשים בו המצוה. נזרקין. כתב הראב"ד ז"ל, דוקא לזרקן או לשורפן או לקברן, אבל לעשות מהם דבר של בזוי, כגון לקנח בבית הכסא אסור, כדי שלא יהיו מצוות בזויות. וכיוצא בזה אמרינן בהלכות חנוכה [שבת כ"ב ע"א]. תשמישי קדושה. כדמפרש ואזיל. דלוסקמאות. כגון זבול דחומשי דאמרינן בסמוך, תיק ונרתיק. חד הוא, אלא שלשון תיק נופל על דבר ארוך ונרתיק על דבר קצר. ורצועותיהן. של תפלין, צורת יו"ד ודל"ת יש בהם. וכתבו בתוספות מכאן נראה דאות הדל"ת העשויה ברצועת קשר של תפלין ואות היו"ד העשויה בראש תפלין של יד לית בהו קדושה עצמה, דתשמישי קדושה קרינן להו ולא קדושה. והיו מותרין ליכנס בתפלין של יד לבית הכסא, כיון שמחופין עור, והאותיות אינן קבועות כשי"ן של תפלין ועומדות להתיר. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות תפלין [הי"ח] משמע שאסור ליכנס בבית הכסא אפילו בתפלין של יד, אע"פ שמחופות עור. וכן בכל דבר שיש בו שם משמותיו של הקב"ה. ויש מי שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן [שבת מ"ט ע"א] תפלין צריכין גוף נקי, שלא יפיח בהן, ותפלין סתמא אפילו בשל יד משמע. כורסיא בימה של עץ שקורין אלממבר"י בלעז. תשמיש דתשמיש. שמשימין על הבימה מפה, ואחר כך נותנין עליו הספר תורה. נמצא שהמפה תשמיש הספר תורה, והבימה תשמיש המפה. דמותבין ספרא. בלא מפה. הילכך טעון גניזה. דאירפט. נתקלקל. ודוגמתו ביבמות מנעל המרופט. תיבותא. ארון שהספר תורה בתוכו. תיבותא זוטרתי. לעשותו קטן מן הראשון. שרי שאינו ממעטו מקדושה ראשונה. כורסיא. כסא לישב בו מי שתופס ספר תורה בידו. אסור. שהרי הורידוהו מקדושתו. דרגא. סולם לעלות לתיבה, שהרי הורידוהו מקדושתו. זבולי דחומשי. הנסרים המדובקים למעלה ולמטה בחומשים, מלשון יזבלני [בראשית ל']. וקומטרי. ארגז שמשימין בו ספר תורה. יונתן תרגם לאשר על המלתחה [מלכים ב' י'], על קומטרא. לנטורי. לשמירה מן הגשמים. וכבית קטן המיוחד לעמוד בה ספר תורה, דפשיטא שאין בה שום קדושה, ולא לכבוד עבידי. קמ"ל. דלכבוד התורה עשויין, וטעונין גניזה. אפילו שונה הלכות. כלומר אפילו לא שימש תלמידי חכמים בגמ' ובתלמוד, אבל במשנה ובתוספתות. ובכלי חרס. דכמה דאפשר לנטורי שלא יבלו חייבין אנו לשמור, ואע"פ שיבלו לבסוף, מוטב כן משיבלו בדרכים וברחובות ובאשפות. בי כנישתא. בית הכנסת שמתפללין [בו]. בי רבנן. בית שלומדין בו כל היום הלכה. ויש מי שכתב דדוקא בשל רבים קאמר דאסור למיעבד מבי רבנן בי כנישתא, אבל בשל יחיד מותר לעשות ממנו אפילו כל צרכו.
<h2>דף כז.</h2>
תורה על גבי תורה. מן הגמרא משמע, דמשום דלא אפשר בלאו הכי הוא דשרי, דאי לא תימא הכי, מיכרך היכי כרכינן ספר תורה, הא קא יתבא דפא אחברתה, אלא כיון דלא אפשר אישתרי. משמע הא אפשר לא מנחינן, אע"ג דקדושתן שוה, שהגלילה קרויה הנחה נמי. לפיכך למדו מכאן שאסור לחבר נביאים וכתובים וכן הפטרות וחמש מגילות עם חומש, שאין קדושתן שוה כדאמרינן הכא, וכשיגלול הא קא יתבא דפא דנביאים או כתובים על החומש. ולפי זה הא דאמרינן פרק קמא דבבא בתרא [י"ג ע"ב] מותר לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד, רבי מאיר היא, ולית הלכתא כותיה. ותמהו על הרמב"ם ז"ל שכתבה ההיא דמותר פרק ז' דהלכות ספר תורה [ה"ט] והא דהכא דאין מניחין כתב פרק י' דהלכות [ספר תורה] [ה"ה], עד כאן. ונראה לי דאפשר לחלק בין חיבור דיריעות דספר תורה, דבהא הוא דאמרינן הא קא יתבא דפא אחברתה, אבל דיבוק הקונדריסין כספרים שלנו לאו הנחה מקרי. אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין. דאלו דברי קבלה ואלו דברי תורה, וכתיב [דברים ל"ד] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.
אין מוכרין. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות ספר תורה [הי"ד] שאם מכרו בדיעבד, מותר ליקח בו חדש, כיון דליכא לעלויי. וכתבו בשם הרב רבינו משולם ז"ל דהני מילי ספר תורה שהיא לקרות בו רבים, אבל יחיד שעשאו דוקא לעצמו, עושה בו כל צרכו. ומיהו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות ס"ת [ה"ב] משמע דאפילו של יחיד לא ימכור אלא ללמוד תורה ולישא אשה, והוא שאין לו דבר אחר למכור. ומשמע מדבריו דשל רבים אפילו לאותן שני דברים אסור. ויש מי שכתב שכן עיקר. אלא ללמוד תורה. להתפרנס בו בעוד שילמוד, שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה.
לישא אשה. צרכי חופתו. ומיהו ספרים אחרים, אפילו חומשים, מותר יחיד למכרן לכל צרכיו ולעשות מדמיהן מה שירצה. וכן ספרים אחרים של רבים שלא הקדישום, מותרין שבעה טובי העיר למכרן במעמד אנשי העיר ולעשות מדמיהם כל דבר שהוא צורך רבים, וכן למשכנם ולשוכרם. מיהו ס"ת אפילו של יחיד אסור לאוגורי ולמשכוני, דהא חמיר טפי מזבוני, כדלעיל. והרמב"ם ז"ל אסרו לזבוני כדאמרן. ונראה דכי היכי דאמרינן כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, ה"ה דכל תשמישי ספר תורה, כגון עטרה ומפה, כספר תורה. וחלופה ומתנה שרי מרבים לרבים, וכל שכן מיחיד לרבים. אבל מרבים ליחיד לא, שכן מורידו מקדושה. ואם מכרוהו ליחיד, הרי הוא בקדושתו ואין יכול למכרו אפילו ללמוד תורה, ואע"ג דהתנה עמהם. ולאו מדינא, אלא מקנסא. ואושולי ספר תורה, אפילו מרבים ליחיד ליכא הורדה כלל בשביל זה ושרי. ולישא אשה, אפילו יש לו בנים מהראשונה, כדאיתא פ' הבא על יבמתו [יבמות ס"א ע"ב]. אבל אשה שאינה בת בנים לא יקח אלא אם יש לו זכר ונקבה. ומדרבנן אסור לעמוד בלא אשה, אפילו יש לו כמה בנים, כדי שלא יבא לידי הרהור, וצריך עיון אם מותר למכור ספר תורה לישא אותה. עד כאן מצאתי.
שאינו צריך לו. שיש לו אחר. סימן ברכה. באותן דמים. לא שנו. דאפילו המותר צריך להעלות לקדושה חמורה. אלא שמכרו. אחת מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה מעולה והותירו מהם, אז הוא דאמרינן וכן במותריהן.
אבל גבו. מעות מן הצבור לצורך ספר תורה, וקנו אותו, ונותר בדמים, מותר להורידם. שהרי עדיין לא באו לשמוש קדושה חמורה, ומשנין המותר לכל מה שירצו. ומיהו אמרינן במסכת שקלים [פ"ב ה"ה] שאם גבו לצורך עניים והותירו, הרי המותר שלהם. ואם גבו לצורך קבורת המת, הוי ליורשיו. אבל אם גבו למת סתם, זהו מותר המת למתים. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט' מהלכות מתנות עניים [הי"ח] דהוא הדין עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך, הרי המותר שלו. וכן מותר שבוי לאותו שבוי. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובה, שאם רצו צבור להוציא מעות ממגבת העניים לדבר אחר, הרי הן רשאין. ובלבד שלא יפסידו העניים, כלומר שישלמו להם. וכתב הרי"ף ז"ל במסכת בבא קמא [ל"ו ע"ב] דמי שאמר כך וכך ליהוי לצדקה, אע"ג דאיתיה ברשותיה, אי בעי לשנויי לההוא מידי דיהביה לעניי עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכותה מצי למעבד הכי. כדגרסינן בערכין [ו' ע"א] אמר רב נחמן בר אבוה אמר רב סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, לא שנא אמר זו ולא שנא אמר עלי ע"כ. והאי דקאמר לעצמו, כלומר אם היה עני וצריך לו לפרנס עצמו. ונראה דאפילו אמר יהא זה לפלוני עני, יכול לשנותה וליתנה לעני אחר, כל זמן שלא באת לידו. ונהי דלא מצי למהדר ביה, מיהו אותו עני לא זכה בה באמירתו, אא"כ זכה לו על ידי אחר. ולא דמי לגבו לפלוני עני, דאין רשאין ליתנה לאחר, דשאני התם שבאה ליד גבאי, והגבאי זוכה בה בשביל אותו עני, לפיכך אפילו הגבאי אין רשאי לשנותה לאחר. ומיהו אם לא אמרו לפלוני, אלא לצדקה, אפילו באתה ליד גבאי רשאין לשנותה מצדקה זו לצדקה זו, כגון מתמחוי לקופה או איפכא, או מקופה להשיא ענייה או איפכא, שהכל צדקה הוא. וכל שכן פדיון שבוי או אסור בבית הסוהר, שהיא גדולה מכל הצדקות. אבל לשנותה לדבר שאינו צדקה, אע"ג דהוי לדבר מצוה או קדושה, כגון לקנות ספר תורה, אפילו הגבאין וכל בני העיר אינן רשאין מכי אתא ליד הגבאי. ואמרינן פרק קמא דבבא בתרא [ח' ע"ב] שאם קבלו הגבאין מעות לצורך עניי העיר אסור לתת מהם לעניי עולם אא"כ התנו עם הצבור לחלקן לכל הבא. ורש"י ז"ל כתב התם [י' ע"ב] גבי איפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא דשדרא ארבע מאה זוזי לרב אמי לצדקה, דלשון לצדקה משמע בין לעניי גוים בין לעניי ישראל, משום דרגילין למעבד להו צדקה. אבל אמר למצוה רבה, דהיינו פדיון שבויים, אבור לשנויינהו לשום צדקה אחרת אלא לפדיון שבויים ואסורים, שאין לך מצוה גדולה כזו להוציא ישראל מיד גוים. עכ"ל המפרש ז"ל.
שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. על מנת לעשות רצונו מן הדמים. פרשא דמתא. מנהג בני העיר לזון אחד מדוכסי המלך, כדי שיהא מזומן אצלם לשלחו בשליחות למלך או למושל העיר. נותנין. אל גבאי העיר, שלא יחשדו אותן בפוסקין ואין נותנין. וכשהן באין. לחזור למקומן תובעין מן הגבאין ומפרנסים בהם עניי עירם. רמו עלייהו צדקה. פסקו צדקה כך וכך על עצמן, כדאמרינן [ברכות ו' ע"ב] אגרא דתעניתא צדקתא. וכיון דגזור תעניתא צריך למיתן צדקה. יהוב. נתנו אותה לגבאי העיר כדי שלא יחשדו אותם.
<h2>דף כז:</h2>
חבר עיר. חכם המתעסק בצרכי צבור, כגון כפר שאין שם חלוק צדקה כל השנה, משום הכי לא יניחנה שם ביד בני כפר לעשות ממנה לעניים כשיזדמן להם. אבל יש שם חבר עיר. המתעסק בצרכי צבור כל השנה, נמצא שמקום הוא שעוברין ושבין תדירין עליהם, אין להם ליתן צדקה שפסקו בעיר להוליכה לעיר אחרת. אלא מפרנסים בהם עניי העיר ועניי עולם העוברים שם, שעל מנת כן הקדישו אותם שפסקו עליהם צדקה. ועוד שכבר זכו בהם גבאי צדקה, שהם נודעים בכך, וידם כיד עניים המוטלים עליהם. מה שאין כן כשאין שם חכם המתעסק בצרכי צבור, שאע"פ שבא אחד מן הכפר וזכה בצדקה, אין זכייתו זכיה, שהרי לא אמ' בפירוש, וגם איננו נודע בגבאות, ואינו כיד עניים. וכתב רבינו שמואל בפרק חזקת הבתים, [ב"ב מ"ג ע"ב] גרסינן בתוספתא בהגוזל, האומר תנו מאה דינרים לבית הכנסת תנו ספר תורה לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת הרגיל בו, ואם היה רגיל בשנים, יתנו לשניהם. האומר תנו מאה דינרים לעניי [כל] ישראל, ינתנו לעניי ישראל.
מתניתין. אין מוכרין משל רבים ליחיד. אפילו על מנת שתעמוד בית הכנסת, דבית הכנסת דרבים יש בה קדושה, שהשכינה שם שיש בה עשרה [ברכות ו' ע"א], ואין כן בשל יחיד. והא דאמרינן [שם] דאפילו יחיד ועוסק בתורה שהשכינה עמו, התם מיירי במי שתורתו אומנותו ועוסק כל היום. אבל היחיד כיון שהתפלל הולך לו. [ואין השכינה עמו כיון שאין שם רבים]. אמרו לו. חכמים לר"מ. אם כן. שאתה חושש לזה, רבים העומדים בעיר גדולה, ורוצים לעקור דירתם ללכת למקום אחר, לא תתיר שימכרו לבני כפר. שאע"פ שמתפללים בכפר בעשרה, מ"מ הא מורידין אותה מגדולתה, כי ברוב עם הדרת מלך. ור"מ סבר דכל זמן שיש שם עשרה, בקדושתה קיימא. (ורבים) [ורבנן] שהתירו אפילו למכרה ליחיד לפי (שמורידין) [שמעלין] אותן. ומיהו כי בעינן לעלות הדמים, דוקא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר.
אלא על תנאי. אימתי שירצו יחזירו ללוקח מעותיו, וישתמשו בו כבתחלה. וכתב הרב רבינו משולם דאפילו של רבים לרבים הוא דקאמ', משום דבזיא מילתא. אבל של רבים ליחיד אפילו על תנאי לא ימכור, מפני שמורידין אותו מקדושתו. וחכמים מתירין אפילו ליחיד ובלא תנאי, כיון שמעלין הדמים. וקשה אי בשל רבים לרבים היכי אמרינן בגמרא לר"מ היכי דייר בה רבית הוא כשיחזירו לו המעות, נמצא שבשכר המעות דרו בה. י"ל היכי דיירי בה לצלויי קאמר. וא"ת אי לצלויי א"כ הו"ל כהקדש, וקיימא לן רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ומאי פריך תלמודא היכי דיירי בה רבית הוא. י"ל דכי אמרינן אין רבית להקדש, כי מטי ההנאה להקדש, דעמיתך או אחיך אמר רחמנא ולא הקדש. אבל הכא כל ההנאה למתפללין בו היא. והתם פרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] גבי אין רבית ואונאה להקדש פריך, היכי דמי, אילימא דאוזיף מאה במאה ועשרים והלא מעל גזבר ויצאו לחולין, והוי להו דהדיוט, דהיינו גזבר. ומסיק באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן, והלוה אותם הגזבר להדיוט מאה במאה ועשרים, דאין בהן מעילה, לפי שאינן קדושות עד שיבנו אותן בחומה, וחולין הן. ושמעינן מהכא דהנך הקדשות שבזמן הזה, שהן לעניים, ואין בהם מעילה, מותר להלותן ברבית, דומיא דאבני בנין. דכיון שאין להם בעלים מיוחדים, לא קרינא ביה לא תשיך לאחיך [דברים כ"ג]. ואפילו תימא דלא מקרי הקדש אלא דבר הקדוש לשמים, מ"מ דין הקדש יש לו, מההיא דסוף פרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א] דארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא וכו' ובעי אביי למפטריה, משום דכתיב [שמות כ"ג] לשמור, ולא לחלק לעניים. ופירש רש"י ז"ל התם משום דצדקה הוה ליה כהקדשות, דממעטינן להו מדין שומרים בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב], אי לאו דא"ל רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו, כלומר כך וכך לשבת לכל חד וחד. והילכך הוה ליה כמי שהפקידו העניים עצמם, וקרינן ביה לשמור. והילכך מי שיש בידו מעות המיוחדים לפרנס עניי אותה העיר דבר קצוב לשבת או לחדש, ולא יהבי מיניה לעניי דעלמא, אסור להלוותן ברבית, דאחיך קרינא ביה, שידועים הם. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ג דהלכות מכירה [ה"ח], דאפילו מכר שוה אלף בדינא או שוה דינר באלף, אין להקדש אונאה, דכתיב [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' עמיתך ולא הקדש. וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב. ואין ספק דנהי דממועט מדין אונאה ורבית, מ"מ אין כח בגזברי הקדש ליתן או למחול כלום של הקדש אלא אם כן הוא לתועלת ההקדש.
ממכר עולם. כיון שמעלה הדמים בקדושה חמורה או שמכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. חוץ וכו' בית המים. הוא לתכבוסת בגדים או לבית מי רגלים, שהוא מנהג בזיון. ואע"פ שמעלין הצבור הדמים בקדושה חמורה, חייבים הם למחות בידו. בורסקי. מקום עבוד עורות. לשם חצר. ר' יהודה פליג, דכל זמן שהמוכר לא מכרו לשם ד' דברים אלא לשם חצר, שהוא מקום הגון לדירה. מה שירצה יעשה. ככל חפצו, שכבר יצאת מקדושתה. ונשמע חומרא מדברי רבי יהודה, דאילו חכמים לא אסרו אלא ד' דברים, הא רפת בקר ובית התבן ובית העצים שרי, ורבי יהודה לא התיר אלא לחצר.
גמרא. של תפלה. אע"פ שהתפלל שם שחרית, ולאחר התפלה הוצרך להשתין, מותר להשתין באותו מקום. שלא נתקדש, כיון שלא הוקבע לתפלה תדיר. ובגמרא מפרש שצריך שישהה שיעור ארבע אמות לאחר שהתפלל קודם שישתין, לפי שכל שיעור ארבע אמות מרחשן שפוותיה ותפלתו סדורה בפיו. במה הארכת. במה זכית. לא השתנתי. היה מחמיר על עצמו. ולא כניתי. מפרש בגמרא אפילו בשם שהיה מוחזק בו הוא ואבותיו, כיון שהוא לגנאי. ולא ביטלתי קידוש. שעל היין, שהיה להם ביוקר גדול, ולא היו שותים בו בחול. ואע"פ שהיה יכול לקדש על הפת, מצוה מן המובחר הוא ביין. ולכבוד שבת היה מוציא הוצאות גדולות. כפה. צניף.
<h2>דף כח.</h2>
לפתוח ראשון. [גיטין נ"ט ע"ב] יש מי שפירש כשמתחילין בבית הכנסת לומר ברכות בשחרית, הכהן יתחיל, (וכל) [וכן כל] ראשי הפרקים ומזמורים [שאומרים בבית הכנסת]. ורש"י ז"ל פירש [גיטין נ"ט ע"ב] לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה. אבל הרמב"ם ז"ל פירש בספר עבודה [הלכ' כלי המקדש פ"ד ה"ב] לפתוח ראשון בתורה. ולברך ראשון. פירש רש"י ז"ל בסעודה. ולפי זה כי אמרינן פרק יש נוחלין במסיבה הולך אחר זקנה, כשאין שם כהן חשוב קאמר. והרב רבינו מאיר הלוי ז"ל פירש שאומרים לו תחלה שיברך ברכת המזון, עד שיראו אם ירצה. ובפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א] אמרינן, דלא אמרינן שיברך ראשון אלא כשאין שם ישראל חשוב יותר ממנו. אבל אם הישראל גדול בתורה או שהכהן עם הארץ, חייב הישראל לברך. ואי לא עביד חייב מיתה שנאמר [משלי ח'] ולמשנאי אהבו מות, אל תיקרי למשנאי אלא למשניאי. והיינו דאמרינן בפרק בתרא דהוריות [י"ג ע"א] ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה בכל דבר של קדושה או של כבוד. ומיהו יכול ת"ח ליתן רשות לקטון ממנו לברך היכא דליכא כהן, דהא ר' נתן רשות לרב לברך [ברכות מ"ו ע"ב]. אבל בקריאת התורה משום אינצויי [גיטין נ"ט ע"ב] כהן קורא ראשון, דשאני בית הכנסת, דדומיא דבית המקדש היא, וכל דבר שבבית המקדש אפילו כהן עם הארץ קודם לשאר כל אדם. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בתורה מקדימין לכהן, דבספר עבודה ריש פרק (ו') [ד'] דהלכות כלי המקדש [ה"ב] הזכיר כהן על התורה, ובבהמ"ז בס' אהבה בה' ברכות [פ"ז ה"ב] לא הזכיר כהן אלא גדול שבכולן. ובגמרא פרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] אמרינן רב הונא קרא בכהני. ודעת הראב"ד ז"ל כן בכל רב מובהק שאין בעירו כמותו. ומיהו הרמב"ם ז"ל בהלכות תפלה [פי"ב הי"ח] כתב, מנהג פשוט היום שאפילו ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול מישראל. ועוד כתב בספר המצות, ל"ב נצטוינו לכבד זרע אהרן ולנשאם, ושנושיבם במושב הקדושה והכבוד. ולו מאנו זה לא נשמע מהם, שכבוד ותפארת לאל יתברך אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו, והוא אמרו וקדשתו. והכי איתא ביבמות פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"ב] וקדשתו, אם לא רצה דפנו, פרש"י ז"ל הכהו בשוטים, לשון הוצא ודפנא. ולשון סיפרא [פ' אמור] וקדשתו, בעל כרחו. קדושים יהיו, על כרחם. [קדוש יהיה לך] לרבות בעלי מומין. ויש מפרשים דדוקא כהן בעל מום באיבריו, אבל בעל עבירות, שהוא בעל מום בנפשו, ודאי לא מרבינן, דמום שגרמו לו מן השמים אין לנו לשלול ממנו כבודו, אבל מום שגרם הוא עצמו לא. וליטול מנה יפה ראשון. פירש רש"י ז"ל אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו החלקים בשוה אומרים לו ברור וטול איזו שתרצה. מיהו רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דלא איירי כלל אלא בסעודה בלבד, שישימו לפניו מנה יפה בשלחן, קודם שישימו לפני שאר הקרואים. אבל במילתא אחריתי, כגון חלוקת שום דבר עמו, אין אדם חייב לתת לו ברירה. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל דהוא הדין כשמחלקין מתנות עניים, ויש שם כהן עני, נותנין לו חלק יפה ראשון. נתפרדה החבילה. הסדר שסדרנו בטל. ופירש רש"י ז"ל שני פירושין, האחד שאין לוי קורא כלל, והשני שאין סדר להקדים אלא מי שירצה שליח צבור, וכן מנהג. כהן אחר כהן לא יקרא משום פגם ראשון. ומפרש התם בגיטין [נ"ט ע"ב] דמוחזק לן בהאי שני דאבוה כהן הוה, לפיכך ליכא אלא פגם ראשון. ועוד דקורא אחריו לוי, ואילו היה חלל לא היה קורא אחריו לוי. ועוד דא"כ האי ישראל הוא, ואיך קורא שני. ולוי אחר לוי איכא פגם שניהם. דכיון דלוי שני קורא אחריו יאמרו הראשון פסול, וכן יאמרו על זה שישראל הוא וקורא שלישי. ומיהו ודאי בבית הכנסת שרובו או כולו כהנים או לויים, ואין שם ישראלים כדי להשלים מנין הקוראים, ודאי קוראים זה אחר זה עד שישלימו מנין הקוראים, וכן כתבו בשם רבינו שמואל. יש מן המפרשים ז"ל שכתב וזה לשונו, שמעתי מפי רבי דגרסינן בירושלמי [פ"ה דגיטין] בית הכנסת שכולו כהנים ויש בהם ישראל אחד, ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. ומנהג גם כן שכהן שיורד לפני התיבה ביום ספר, ואין שם בבית הכנסת כהן אחר, שקורא ישראל ראשון, דכיון שהוא שליח צבור אין לו לבזבז עצמו לקרות ראשון. אחריהן מי קורא. אחר כהן ולוי.
ועוד. כלומר כמו שמחמיר שאין הצבור רשאין למכור בית הכנסת אלא לדבר הגון וצנוע, כמו כן מחמיר בבית הכנסת שחרב, שאין מספידין בתוכו. פירש בגמרא מספד של יחיד, כלומר שאין הרבים חייבין לעסוק בהספדו. הא הספד של תלמיד חכם, שרבים מתעסקים בהספדו וצריכין מקום רחב להכיל הרבים, מספידים אותו בבית הכנסת. מפשילין. גודלין. וה"ה לשאר מלאכות שאסור, אלא דנקט חבלים מפני שדרך לעשותן במקום רחב ופנוי. מצודות. לצוד חיות או עופות, כי בתי הכנסיות שלהם היו בשדות. אין שוטחין. לייבשן. קפנדריא. לקצר הדרך, שיש לו ללכת, ונכנס בתוכו, וממנו יוצא למקום חפצו מהרה. ובגמרא מפרש קפנדריא כשמה, אדמקיפנא אדרי איעול בהא. לא יתלוש. להאכיל לבהמתו, אבל תולש ומניחן שם מפני עגמת נפש, שיראו אותו בני אדם ויזכרו בנינו ויבקשו רחמים שיחזירהו השם, וגם הם ישתדלו לבנותו.
בקדושתן. עומדין. וכבר הוקש מקדש לשבת, דכתיב [ויקרא י"ט] את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שבת לעולם אף מוראת המקדש לעולם. וכל מקום שהיה אסור להקל ראשו בזמן בית המקדש הוא הדין עכשו, שהוא מן הצופים ולפנים. והוא מקום גבוה, שהוא חוץ לירושלים, שרואין בית המקדש משם. ופירש רש"י ז"ל פרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"א] דכל סביבות ירושלים שיכולין לראות בית המקדש משם, נקרא צופים. והכי איתא בתוספתא (דזבחים) [פסחים פ"ג]. ובפרק הרואה [ברכות ס"א ע"ב] קיימא לן שאפילו בזמן הזה אסור להפנות בין מזרח למערב, מפני שההיכל עומד במערב, והמזרח הוא כנגדו. ויש שמתיר להטיל מים בכל מקום חוץ מן הצופים ולפנים. וכיון דבתי כנסיות הם מקדש מעט, כדכתיב ביחזקאל [י"א] ואהי להם למקדש מעט בגוים, ותרגם יונתן ויהבית להון בית כנישתא תניין לבית מקדשי. אסור ליכנס שם דרך ניוול. וטיט שעל רגליו צריך לקנחו קודם שיכנס להתפלל. וראוי שלא יהיה עליו ועל בגדיו שום לכלוך, קל וחומר משנכנס לפני מלך בשר ודם.
קלות ראש. פירש הרמב"ם ז"ל פרק י"א דהלכות תפלה [ה"ו] כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה. ויש מי שכתב דהאי בית המדרש בביתו לצרכו ודאי אין לו קדושה כל כך. אין אוכלין. דוקא סעודת הרשות, אבל סעודת מצוה מותר. והכי איתא בירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג] דקתני א"ר יוחנן לווין לחבורת מצוה ולעבר החדש ברבית. רבי יוחנן על לבי כנישתא בצפרא והוה מלקט פרורין ואכיל ואמר יהא חלקי ממאן דקדיש ירחא הכא רמשית. כשהיו מעברין החדש היו עושין סעודה מפת וקטנית בלילה שיומו הוא שלשים להודיע שהחדש שיצא מעובר היה. ולא אוכלין באותה סעודה פחות מעשרה תלמידים, כדאיתא פרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע' ע"ב]. ובשביל שהיתה סעודת מצוה היה ר' יוחנן מלקט פרורין ואכיל להו.
<h2>דף כח:</h2>
ואין נאותין. אין מתקשטין בתוכן. ולישן אפילו שנת עראי אסור בבית הכנסת. אבל בבית המדרש, אע"פ שהוא חמור מבית הכנסת, נראה דמותר. דאמרינן פרק מי שמתו [ברכות כ"ה ע"א] הני ציפי דבי רב הני גנו והני גרסי. ואע"ג דישן מפיח, היינו ריח רע שאין לו עיקר. ומ"מ אם הפיח הוא, אסור ליה למגרס עד שיכלה הריח. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק ד' דהלכות תלמוד תורה [ה"ט] שאסור לישן בבית המדרש. ואפילו להתנמנם ולהשיח כלל אסור אלא בדברי תורה בלבד, ואפילו למתעטש אין אומרים לו רפואה. ושמא הרב ז"ל מחלק בין ציפי דבי רב, לבתי מדרשות דהכא שהן דומיא דבתי כנסיות. ואין מטיילין. לשחק בתוכם או ליכנס שם להרחיב הלב, כדרך ההולכים בבנין נאה לראות.
הספד של רבים. של תלמיד חכם, שמתאספים רבים להספידו ובית הכנסת הוא גדול, ולכבוד התורה מותר. מרביצין. אחר שכבדו הבית מזלפין מים להרביץ את האבק. על תנאי. שבשעה שגבו מן הצבור מעות לבנות בית הכנסת התנו במעמד כולן שלא יקדש בית הכנסת לגמרי, שלא יוכל אדם להכנס שם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אלא מותר להם. וכיון שהתנו תנאם קיים. חשבונות. שבין אדם לחבירו. מלינין בו מת מצוה. שכל כך מתמעטין יושבי העיר שלא יוכלו לקבור באותו יום שמת עד שיתקבצו מסביבות העיר ויקברוהו. ולפי שאין להם קוברים קורא לו מת מצוה. ביתא דרבנן. בית שלהם הוא לכל צרכם, שאין להם מקום קבוע, כי כל קביעותם בישיבה, והמדרש ביתם לכל דבר. זילחא דמיטרא. זרם מים. לאו משום מיטרא. שיגין עלינו. צילותא. דעת צלולה. ובעוד שיצטער האדם אין לבנו פנוי להבין ולהורות. והא לא איצטריך ליה טעמא אם היה בית המדרש. אבל לבית הכנסת לא קרו ביתא דרבנן. ומיהו יש דברים שהחמירו בבית המדרש כבבית הכנסת כדלעיל. מאי. היאך יכנס אדם בבית הכנסת בשביל צרכיו לבד. נשהי פורתא. כתב הרמב"ם ז"ל הטעם שהישיבה שם מעסקי מצוה היא, שנאמר אשרי יושבי ביתך. דקאי בי רב ששת. פירש רש"י ז"ל אם ימות. ויש מפרשים דקאי באותו הספד רב ששת. דכיון דרב ששת בראש הספדנים ודאי המת אדם גדול הוא, והספד כזה מותר לעשותו בבית הכנסת, כי רבים מתקבצים שם.
בתגא. כתר. כלומר המשתמש במוכתר בכתר התורה. חלף. ימות ויעבור מן העולם, חלף, עבר ובטל מן העולם. והרמב"ם ז"ל פירש תגא בדרך סימן תלמיד גברא אחרינא, כלומר שאין מותר לתלמיד חכם לקבל שימוש אדם אלא מתלמידיו. עוד פירש [אבות פ"ד מ"ה] תגא, שמתפרנס ממנה, וכדרך מאמר חז"ל לא תעשם קרדום לחתוך בהם, כלומר ככלי אומנות, שילמדנה בשכר. והאריך הרבה ז"ל בעונש הדבר, ומביא ראיות הרבה. ולא התיר אלא שכר תורה שבכתב לנערים, בשכר הטעמים ושלא יתבטלו. ומאד נפלא הרב ז"ל על רבנים גדולים שחלקו בזה. ואחרים כתבו כי בזמן הזה מותר, ודרשי עת לעשות לי"י הפרו תורתך, כי בלי ספק תהיה התורה משתכחת. דתאנא ארבעה. פירש הרי"ף ז"ל ששונה ארבעת סדרי משנה. דמתני. שגמר תלמוד ארבעה סדרים. ורש"י ז"ל פי' דתני לעצמו, דמתני לאחרים.
<h2>דף כט.</h2>
להכנסת כלה. ללוותה מבית אביה לחופתה. שיפורי. מכריזין עליו שיבואו לכבדו. לית ליה שיעורא. ויש שמקילין באשה וקטן לומר דסגי בעשרה. ויש אומרים דכיון שראוי להם מצוות ואפשר [ש]יקיימו אותן, כמאן דקרי ותני חשיבי, דכתיב [ר"פ נצבים] את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, דמשמע דאף מי שאיננו שם כמי שישנו שם דמי, כיון שראוי להיות שם. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פרק (ד') [י"ד ה"ט] דהלכות אבל, וכתב [פי"ד ה"י] דאם יש לו מי שמתעסק בצרכיו כל העם מותרין בעשיית מלאכה עד שעת הוצאתו. וקטן שאינו יוצא במטה, בשלשה סגי. אבל בבציר לא, כיון שיש לו קלסתר פנים.
אדמקיפנא וכו'. בעוד שאקיף שורות הללו של דרכים, אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי ממבוי למבוי.
בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש. לפי שיש לו לדאג על המתים אשר שם, גדולים וטובים ממנו, ועתה הם עפר ואפר. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא דהלכות אבל [פי"ד הי"ג]. בתי הקברות אסורין בהנאה, כיצד, אין אוכלין בהן, ולא שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן, ולא שונין בהן. כללו של דבר, אין נאותין בהן ואין נוהגין בהן קלות ראש. לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם. וברחוק ארבע אמות מותר, עכ"ל. ויש מי שכתב. הילכך כל שכן שאסור לעשותו קפנדריא. ואסור לדבר שם במילי דעלמא, וכל שכן שחוק והתול. וכל זה בכלל לועג לרש הוא. אמת המים. שמא ירבו המים וישטוף העצמות. מפני כבודן של מתים. אסרנו כל מה שאסרנו. שורפן. דבית הקברות אסור בהנאה דומיא דמת. אבל בבית הכנסת שאינו אסור בהנאה אמרנו לעיל [כ"ט ע"א] תולש ומניח. ועוד דאי שורפן לא היה ניכר שם דבר, וליכא עגמת נפש. ויש מי שכתב, שאם היה מעין יוצא בבית הקברות או נהר עובר שם, אסור לשתות ממנו עד שיצאו המים חוץ לבית הקברות. אבל כשיצאו לחוץ ודאי מותר, דלא חמיר ממעין יוצא מתוך שדה הקדש, שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות מעילה [ה"ו], שאם יצאו המים חוץ לשדה, מותר ליהנות בהן.
ויש להאריך מעט בענין גמילות חסדים, לעסוק בקבורת מתים וביקור חולים ובענין לויה, לפי ששכרן מרובה, אע"פ שעיקרן מדרבנן, אלא דאסמכום אקראי דאמרינן פרק אלו מציאות [ב"מ ל' ע"ב] דזקן ואינו לפי כבודו חייב להתעסק בקבורה. ומנחמת אבלים כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' אבל פי"ד ה"ז] יראה לי שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שהוא גמילות חסדים עם החיים ועם המתים. ובביקור חולים יש חלאים שאין מבקרין משום צער החולה, כגון חולי מעים ומיחוש הראש. ומצוה שלא ילך המבקר לבדו, אלא ליזיל אחרינא בהדיה. ועכשו כל שכן שבני הבית יכבדו הבית לפני החולה וירביצוהו, ויתקנו המטה שהחולה שוכב [עליה] בבגדים נאים, בשביל כבוד המבקרים. ונפש החולה נהנית מאד, כדאמרינן פרק אין בין המודר [נדרים מ' ע"א], מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, וכיבדו וריבצו לפני רבי עקיבא בשביל כבודו, ונתרפא החולה. אמר לו, רבי החייתני שנהניתי מאותו כיבוד וריבוץ. ועוד שהמבקר מתפלל עליו שיחיה, שאומר לו המקום ירפא אותך. ואולי ישמע השם ויעתר. וכל שכן אם רבים הם המבקרים, שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים. ובענין לויה אמרו בפרק בתרא דסוטה [מ"ו ע"ב] לוית הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר, והוא בית החיצון שבתוך שבעים אמה ושיריים. ואיש לחבירו עד תחום שבת. והתלמיד לרב עד פרסה. ואם רבו מובהק הוא, שלמד רוב חכמתו ממנו, עד שלש פרסאות. ואפילו המלוה חבירו ארבע אמות בעיר שכר הרבה יש לו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' אבל פי"ד ה"ג].
מתניתין. בפרשת שקלים. להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו תמיד באחד בניסן מתרומה חדשה. כדאמרינן בגמרא מקרא, דכתיב [במדבר כ"ח] זאת עולת חדש בחדשו מחדשי השנה, מדאמר כל הני חדשים דרשינן שיש חדש א' שצריך להביא קרבן מתרומה חדשה, כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה. וזהו ניסן כדכתיב [שמות י"ב] ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומפסיקין. שלא יקראו פרשת זכור עד השבת הסמוך לפורים. לסמוך מחיית עמלק למחיית המן. והיינו דקתני בשניה זכור. בשלישית פרה אדומה. להזהיר ישראל ליטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה. ברביעית החדש הזה לכם. ששם פרשת פסח. וכתב רש"י ז"ל בתלמוד ירושלמי גרסינן, א"ר חמא בדין הוא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן, ושני לו נשרפה הפרה, ומפני מה הקדימוה, שהיא טהרתן של ישראל. בחמישית חוזרין לכסדרן. חמשית של שבת שקרינו פרשת שקלים. חוזרין. להפטרה הרגילה, כי באלו ארבע פרשיות הנזכרות הניחו ההפטרה של אותה פרשה, וקורין ההפטרה מעין המאורע כמנהגנו. שמא תאמר שעכשו לאחר עבור השבתות ההם, שנחזור ההפטרות שדלגנו, קמ"ל שלא נחזור אותן, אלא בשבת חמשית נאמר הפטרה הרגילה.
וליום הכפורים. מפסיקין, אפילו חל בשבת, שאין קורין כלל בסדר השבוע, אלא קורין ביום הכפורים בשחרית ובמנחה. וכן הדין בימים טובים, שאפילו בחולו של מועד אין קורין כלל בסדר השבוע אלא במה שנתקן ליום. ויש שואלין למה אין קורין בשבת בקרבנו, דהיינו וביום השבת, דאע"פ שאין [בה שלשה פסוקים] יכולין אנו להתחיל מלמעלה. ואמרו מפני שלא בא לכפר כשאר הקרבנות, שכיון שבאים לכפר מעלה הכתוב כאילו הקריבום. אבל של שבת לא בא אלא לרצות, כדאמרינן במוסף רצית קרבנותיה, ואם כן למה נזכיר.
לכל מפסיקין. לכל אלו דתני מפסיקין, שאם חל ר"ח או חנוכה או פורים או יום תענית צבור בשני או בחמשי, אין קורין בסדר השבוע, אלא [קורין לכ"א הפרשה הנתקנת לו] או בר"ח או בענין חנוכה או פורים או בתענית, אלא קורין לכל אחד הפרשה הנתקנת לו. ולמעמדות. בזמן שבית המקדש קיים היו מקריבין בשביל כל ישראל תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. ונפקא לן בספרי [במדבר כ"ח] מדכתיב תשמרו להקריב לי, ואי אפשר שיהיו שם כל ישראל בכל יום. לפיכך תקנו [תענית כ"ז ע"א] נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים כשרים ויראי חטא, ויהיו שלוחי ישראל לעמוד על הקרבנות, והם נקראים אנשי מעמד. וחלקו אותן לכ"ד משמרות, כנגד כ"ד משמרות כהונה. וכל משמר ומשמר עומד על הקרבן שבוע אחד וחוזרין חלילה. וכל משמר בשבוע שלו היו מתענין ד' ימים, שני שלישי רביעי חמשי. והיו קורין אותן אנשי מעמד בשבוע שלהן בכל יום מעשה בראשית שלשה אנשים, משום דאלמלא עבודה לא נתקיימו שמים וארץ. וקאמר הוא שמפסיקין סדר השבוע וקורין במעשה בראשית. וכשמגיע המשמרה לאותן שהיו בירושלים או קרוב לה, נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולוייה של אותה שבת. והרחוקים היו מתקבצים ג"כ לבתי כנסיות שבמקומן, וקורין בתורה כסדר חבריהם של משמר שלהם שהיה בירושלים. ואלו ואלו מתענין בשני בשבת שלהם ובשלישי וברביעי ובחמשי. אבל בערב שבת לא, משום כבוד שבת, שלא יכנס בשבת כשהוא מעונה. ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום. כל זה כתב הרמב"ם ז"ל בספר עבודה בהלכות כלי המקדש פרק ו'. והא דאמרינן דכל אלו מפסיקין שאין קורין בפרשת השבוע, הוא דוקא בימות החול, אבל בשבת, שיש שבעה, קורין תחלה סדר השבוע, ומפטיר קורא באיזה מהן שאירע. ואין שליח צבור אומר קדיש עד לאחר שיקרא המפטיר אותה פרשה. ואע"ג דבשאר שבתות אומר קדיש קודם שיקרא המפטיר, לאחר שעלו שבעה קוראים וסיים הפרשה, שאני הכא שהמפטיר קורא חובת היום, לפיכך אין להפסיק בקדיש אע"פ שכבר קראו השבעה בסדר השבוע.
<h2>דף כט:</h2>
גמרא. צו. וזהו במועדו האמור במקום אחר, זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, כל הני חדשים למה לי, אמרה תורה יש לך חדש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה. כדאמרינן בראש השנה דגמר שנה שנה מניסן, דכתיב ביה [שמות י"ב] ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי תשא. דכתיב ביה שלש תרומות מחצית השקל, תרומה לי"י, וכתיב [שמות ל'] כל העובר על הפקודים יתן תרומת י"י, וכתיב [שם] העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט לתת את תרומת י"י. בשנים מהם כתיב מחצית השקל. ובאחד אין בו שעור, ומוקמינן אחד לאדנים ואחד לתרומת המזבח, שקונים ממנה קרבנות צבור לכל השנה. והשלישי שאין בה שיעור לבדק הבית, איש כפי נדבתו כדכתיב [שמות ל"ה] ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב. תלתא בדראש חדש. דהוא תדיר. וחד בדחנוכה. שאינו תדיר.
<h2>דף ל.</h2>
בואתה תצוה. ומחויב לקרות כי תשא פרשת שקלים. כיצד יעשה שיהיה ניכר לכל שאין קורין כי תשא כי אם בעבור פרשת שקלים. כי אמרו עדיין לא נשלם סדר ואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת. וחד חוזר. וכיון ששומעין צבור שקורין פעמיים כי תשא, ידעו כי להכריז על השקלים הם עושים. בכי תשא עצמה. הא פרשה דיומא היא, ואיך יכירו שלהכריז על השקלים קורא. חוזר וקורא מכי תשא. ובזה איכא היכר, כיון שצריך לחזור לראש הסדר. ומהכא משמע דמפטיר עולה למנין שבעה, שהרי בכל הפרשה לא קראו אלא ששה, וא"כ השביעי מאי שנא אי הוא המפטיר. ואם תאמר למה לא תעשו היכר בשמיני, שיקראו שבעה בואתה תצוה, ושמיני מכי תשא עד ועשית. י"ל דשמא יאמרו עדיין לא נשלם הסדר אלא שמוסיף החזן קוראין, דהא תנן [כ"א ע"א] אין פוחתין אבל מוסיפין. והר"ר יהונתן ז"ל כתב שאם יש בבית הכנסת שתי ספרי תורות נמי לא צריך למהדר, אלא דליקרו שיתא מואתה תצוה עד כי תשא, וחד קרי בספר תורה אחר מכי תשא עד ועשית, ואין צריך לכפול אותה. אבל משמע דלא הצריכו חכמים להוציא שתי ספרי תורות אלא כששתי הפרשיות שאנו צריכין לקרות באותו יום הם רחוקות זו מזו ויהיה טורח לצבור אם יגללו אותה בקהל, לפיכך התקינו להוציא שתי תורות. אבל הכא דשתי הפרשיות סמוכות ואין טורח לגלול לא הצריכו חכמים להוציא שתי תורות. ומוטב לקהל שיכפלו אותה, עכ"ל.
שחל להיות ערב שבת. דבאמצע שבת אליבא דדברי הכל מקדימין ולא מאחרין, משום דבצרי להו יומי שולחנות, שהיו מחליפין להם הזהב שהיו מביאין עמהם מפני טורח הדרך, והן מחליפין להם בכסף. וצריך להכריז שתי שבתות קודם שיתיישבו המחליפין בירושלים, כדי שלא יהו עומדים בטלים על שלחנם ולא יהיה להם דבר להחליף, לפי שצריך מהלך חמשה עשר יום עד ירושלים. ואמרינן במשנת שקלים [פ"א מ"ג] בחמשה עשר באדר שלחנות יושבים במדינה, כלומר בכל שוקי המדינה היו עומדים שם המחליפים, כדי שיבא בנחת לכל אחד ואחד מישראל להחליף זהבו או פרוטותיו, אם לא היה בידו כסף, או היה בידו ליטרא כסף ואין בידו מחצית השקל בדוקא. לפיכך היו עשירי ירושלים הבקיאין בחילוף ובמשקל, והיו מחליפין להם בכל עת ובכל שעה בלא שום ריוח ושכר, כדי שלא יהא מכשילן לעתיד לבא. ובעשרים וחמשה בו היו יושבין במקדש ולא במדינה, לפי שמעטין היו אותן שלא החליפו עדיין. לפיכך לא היו צריכין לעמוד אלא במקדש. נמצא שחמשה עשר ימים צריך להכריז תחלה קודם שישבו האומנים להחליף. ואם היינו מאחרים להכריז עד שבת שאחר ראש חדש אדר, נמצא שיחסרו ימי הכרזה שלשה או ארבעה וחמשה ימים. לפיכך מקדימין. אבל היכא שחל להיות בערב שבת, אם נאחר עד לשבת הבא אחריו בסמוך, ליכא חסרון, דהא בעלי שלחנות לא יתחילו להתיישב בערב שבת, אע"פ שהוא יום חמשה עשר באדר, עד אחר השבת, שהוא יום כ"ז לאדר. לפיכך פליג בהא שמואל וקאמר דמאחרין ולית הילכתא כותיה אלא כרב דאמר אפילו בהא מקדימין.
פורים שחל להיות בערב שבת. באיזה שבת נקרא פרשת זכור. רב אמר מקדימין. וקורין אותה בשבת שני של אדר, שהוא יום שמיני של אדר. וליכא הפסקה בין פרשת שקלים לפרשת זכור, דשבת של ר"ח קרינן שקלים, ועבדינן הפסקה בחמשה עשר באדר, וקורין פרשת פרה בשבת שהוא עשרים ושנים באדר. ושמואל אמר מאחרין. פרשת זכור עד חמשה עשר באדר, דהא לבני כרכים זמנו הוא. ואע"ג דכתיב נזכרים ונעשים, דמשמע זכירה קודם עשייה, השתא נמי לבני כרכים זכירה ועשייה בהדי הדדי קא אתיין. איזו היא שבת ראשונה כל שחל ר"ח אדר להיות בתוכה. כלומר לעולם חייבין אנו להקדים פרשת שקלים לר"ח, ולא לאחר אפילו יום אחד. ואיזו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה. שלעולם חייבים אנו להקדים פרשת זכור למחיית עמלק ולא לאחר, דכתיב [אסתר ט'] נזכרים ונעשים, זכירה קודם עשייה. כל שסמוכה לפורים וכו' באמצע שבת. שחל ר"ח ניסן ביום שלישי, נמצא שר"ח אדר היה ביום שני, ובא פורים באחד בשבת. ואומרים פרשת פרה אדומה בשבת הסמוכה לפורים, שהוא עשרים באדר, ופרשת החדש בשבת הסמוכה לה, שהיא עשרים ושבע באדר. לפי שמקדימין קריאת פרשת החדש לר"ח ניסן לעולם, אא"כ חל ר"ח ניסן בשבת. אבל אם חל ר"ח ניסן בשבת (הויא שלישית סמוכה לניסן. דכיון דחל ר"ח ניסן בשבת) נמצא שחל ר"ח אדר בששי בשבת, ופורים ביום החמשי. ואיכא שתי שבתות מפורים עד אותה שבת של ר"ח ניסן, ואין להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החדש. לפיכך קורין אותו שבת הסמוכה לר"ח ניסן פרה אדומה, ואיכא הפסק בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה שבת אחד שהוא סמוך לפורים. וקורין פרשת החדש בשבת של ר"ח ניסן.
<h2>דף ל:</h2>
ואיזו היא שבת רביעית כל שחל ר"ח ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. לפי שמקדימין לעולם פרשת החדש קודם ר"ח ניסן. והדין סימנא דאנחו ביה קמאי דריש ירחא דאדר לא מקלע אלא בזבד"ו ולא באג"ה. דכיון דקיימא לן לא בד"ו פסח, אג"ה נמי לא מקלע ביה אדר. וכד מקלע אדר ביום שביעי קרו פרשת שקלים בו ביום. ובשבת שניה, שמונה עשר [באדר] פרשת זכור. ובשבת שלישית, שהוא חמיסר באדר, מפסיקין. ובשבת רביעית, שהוא שנים ועשרים באדר, פרשת פרה. ובשבת חמשית, שהוא תשעה ועשרים באדר, פרשת החדש. אישתכח דכד מקלע אדר ביום שביעי לית תמן אלא חדא הפסקה, בחמשה עשר באדר. וכד מקלע ריש ירחא דאדר בתרין בשבא, מקדמינן וקרינן בשבת שהיא שמונה ועשרים בשבט פרשת שקלים. ובשבת שניה, שהוא ששה באדר, מפסיקין. ושוב אין לך הפסקה בהן, שהרי שבת שלאחריה תקרא פרשת זכור. והוא יום י"ג לחדש. ופורים ליום מחר. ושבת שלאחריה פרשת פרה, [שהוא יום כ' לחדש], שהיא סמוכה לפורים מאחריה. ושבת שלאחריה, שהוא יום כ"ז לחדש, תקרא פרשת החדש, שהוא סמוכה לר"ח ניסן. והסימן ב"ו. וכד מקלע ריש ירחא דאדר ברביעי בשבת, מקדמינן וקרינן משבת שעברה, שהוא יום עשרים ושבעה בשבט, פרשת שקלים. ובשבת שניה, שהוא יום ד' באדר, מפסיקין. דהא לא מקלע פורים בכל אותה שבת. והסימן ד"ד. ושבת שלישית ורביעית קרי בלא הפסקה. וכד מקלע ריש ירחא דאדר במעלי שבתא, מקדמינן וקרינן משבת שעברה, דהוא כ"ד בשבט, פרשת שקלים. ובשבת שניה, שהוא שלישי באדר, מפסיקין. ובשבת שלישית, שהוא ט' באדר, קורין פרשת זכור, ופורים ביום חמשי. ובשבת רביעית, שהוא י"ו באדר, מפסיקין. והסימן ובי"ו, שיש בהן שתי הפסקות, ביום שני באדר וביום י"ו באדר. ובשבת חמישית, שהוא כ"ג באדר, פרשת פרה. ובשבת ששית, שהוא ר"ח ניסן, פרשת החדש. סימן לר"ח אדר זבד"ו. סימן להפסקות זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. לסדר פרשיות. ר' אמי סבר פוסקין מלקרות פרשת השנה מפני פרשיות אלו וקורין כל השבעה באותן ד' פרשיות. לפיכך חוזרין לאותה פרשה. לסדר הפטרות. דרבי ירמיה סבר שאין פוסקין מלקרות פרשת השנה אלא ההפטרות בלבד. לפיכך חוזרין לסדר הפטרות. וכשקורא מפטיר בפרשת זאת חוקת קורא עד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, שהוא ענין פרה. ומעשה בחזן אחד שלא קרא אלא עד הגר הגר בתוכם לחוקת עולם, וגלל ספר תורה וישב במקומו, והיה לפני רש"י ז"ל ואמר דהוה ליה כמי שלא קרא כלל, כיון שלא סיים הפרשה. והזקיקו לפתוח ספר תורה. ופתח בראש הפרשה וסיים אותה. כלומר שהמפטיר חזר לקרותה עמו ובירך לפניה ולאחריה או אחד מן הצבור, ע"כ.
מתניתין. קורין בפרשת המועדות שבתורת כהנים. שור או כשב. ובגמרא אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא יום ראשון של פסח משכו, לפי שמדבר בענין פסח, שהוא נאכל בלילה הראשון. ואם חל בשבת מתחיל מלמעלה מוהיה היום הזה לכם לזכרון, וקורין כהן ולוי עד משכו. ויום שני שור או כשב, לפי שהוא מדבר בענין העומר, שהיה קרב ביום שני שהוא י"ו בניסן. ויום שלישי קורין קדש לי, שחוזרין לסדר הפרשיות הסדורות בתורה מענין יציאת מצרים. וזו ראשונה אחר משכו. ויום רביעי אם כסף תלוה. ויום חמישי פסל לך. ויום ששי במדבר סיני שבפרשת בהעלותך, שכן סדורות בתורה. ויום שביעי ויהי בשלח, שבה קריעת ים סוף, וקבלה שביום שביעי נקרע ים סוף ואמרו שירה על הים. וביום האחרון קורין כל הבכור, לפי שהיא פרשה אחרונה לענין זה שבתורה. וכן בכל שאר המועדים, כגון שבועות סוכות, קורין כל הבכור ביום אחרון לפי שהיא אחרונה שבתורה לדבר בענין המועדים. ומפטירין ביום טוב ראשון בפסח גלגל, וביום טוב שני בפסח יאשיהו, וביום טוב אחרון וידבר דוד, ולמחר עוד היום בנוב שנאמר על סנחריב לפי התרגום, וקבלה היתה בידם שמפלתו היתה בפסח. ואם חל יום ראשון של פסח ביום חמישי, כיון שקורין בשבת שהוא חולו של מועד ראה אתה אומר אלי, ויש באותה פרשה פסל לך, הלכך באחד בשבת קורין קדש לי ובשני בשבת אם כסף ובשלישי בשבת במדבר סיני, ונמצאו שקרא כולן. ואם היה י"ט אחרון בשבת מתחילין עשר תעשר. אפטורי בניסן העצמות היבשות, בתשרי ביום בא גוג. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל, כך שמענו מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג בתשרי, ולפיכך מפטירין הכי. בנשיאים. דהאי נמי חנוכת המזבח. במעשה בראשית. בפרק בתרא [דתענית כ"ו ע"א], שהיה סדר קריאתן ביום הראשון במעשה בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו המים, בשלישי יקוו המים ויהי מאורות, ברביעי יהי מאורות וישרצו המים, בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ, בששי ותוצא הארץ. והתם מפורש טעמא אמאי קורין במעשה בראשית, שבשביל המעמדות שעל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ.
<h2>דף לא.</h2>
ברכות וקללות. אם בחוקותי, להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה, וינצלו מצרתם שהם מתענים עליה, זה פירוש רש"י ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג דה' תפלה דהני מילי כשמתענין הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר או שמד, כדי שישובו העם בתשובה ויכנע לבם כשישמעו אותם, אבל בתעניות שאנו מתענים על מה שאירע לאבותינו אין קורין בהם ברכות וקללות, אלא בשחרית ובמנחה קורין בכל התעניות ויחל משה. ויש מן המפרשים ז"ל שכתב וכן באותן תעניות שעושין מראש חדש מרחשון עד כסליו שני וחמישי ומראש חדש אייר ואילך, שעושין שבע, קורין ג"כ בשחרית ובמנחה ויחל, אם היו שלשה מתענין, אע"פ שאינן על הצרות שעברו. לפי שעושין אותן משום הרגלים שעברו, שהיה אדם שמח ובטל ממלאכה, ואי אפשר דליכא אינשי שבאו לידי עבירה מתוך הבטלה, כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א] סקבא דשתא ריגלא, כלומר חבורה של כל השנה, דהיינו עבירה, היא הרגל, ששם מתחברים האנשים עם הנשים בגנות ובפרדסים, ופעמים באין לידי עבירה. לפיכך הזקנים ואנשי מעשה מתענים עליהם לכפרה. ובאלו מציאות [ב"מ כ"ז ע"א] הוא דומה ללשון זה מסקב לחמרא, החבורה שמחמת האוכף. ותעניות אלו אין דוחין ר"ח, ולאו תענית צבור הן. ויש מקומות רבות שלא נהגו לעשותן כלל, ולפיכך לא כתבן הרמב"ם ז"ל בהלכותיו. ובהגדה [מדרש תנחומא פ' וירא] אמרינן טעמא מאי מתענין וקורין בתורה בשני ובחמשי טפי מבשאר ימי השבוע, מפני שמשה עלה בחמשי להתפלל על מעשה העגל וירד בשני. אין מפסיקין בקללות. כדמפרש שאין שנים קורין בהם, לפי שאין מברכין על הפורענות, אלא אחד קורא את כולן. ומתחיל הקורא מפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם. ונמצא שאינו מברך על הפורענות. כסדרן. כסדר הפרשה של אותה שבת. מן המנין. כתוב בפירושים כלומר דלא אמרינן עשרה פסוקים שקראו במנחה בשבת לא יחזרו לקוראן בשני, אלא עשרה פסוקים אחרים. וכן אותן עשרה שקראו בשני לא יחזרו אותן בחמשי אלא עשרה אחרים. אשמעינן תנא דאינו עולה להן מן המנין. אלא לעולם יתחילו מראש הספר אותן שקראו במנחה בשבת יקראו בשני ובחמשי. שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. אכולה מתניתין קאי, ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מענין המועד. ובענין ההפטרות, בחנוכה מפטירין בנרות זכריה. ואי מקלעי שתי שבתות, שבת ראשונה בנרות זכריה, ובשבת שניה בנרות דשלמה. ר"ח דאקלע בשבת מפטירין והיה מידי חדש. אמר רב הונא ר"ח שחל להיות באחד בשבת מאתמול קרינן ויאמר לו יהונתן מחר חדש. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם. ובתשעה באב קורין בכי תוליד ומפטירין אסוף אסיפם.
<h2>דף לא:</h2>
גמרא. אל תמאס. והמפסיק בהן מראה בעצמו שקשין בעיניו לקרות. ובמסכת סופרים [פי"ב] יליף מסיפיה דקרא אל תקוץ בתוכחתו אל תעשום קוצים קוצים, פסיקין פסקין, לשון קציצה. בפסוק שלפניהם. כתב ה"ר יהונתן ז"ל נראה דדי לו בפסוק אחד, דהא ליכא משום יוצאין, שהרי ראו היוצאין שסיים כל הפרשה דברכות ולא שייר בה פסוק אחד. ומשום הנכנסין נמי ליכא, שהרי הטעם אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים אינו כי אם מפני היוצאין שיהיו סבורין שלא יקרא לשני אלא השנים פסוקים ששייר מן הפרשה. אבל מפני הנכנסין ליכא, שהרי רואין שקורין לו גם מפרשה השנית, עכ"ל. מפי הגבורה אמרן. נעשה שליח לומר כך אמר הקב"ה שהרי אמרן בלשון ממשלה, ונתתי והפקדתי והשלחתי, מי שהיכולת בידו לעשות. אבל שבמשנה תורה יככה ישלח בך ידבק בך, משה מאליו אמרן, אם תעברו על המצוות הוא יפקוד עליכם.
שתכלה שנה וקללותיה. שאלו רבים מפני מה אנו מחלקים אתם נצבים מוילך כשחל ר"ה בב"ג, והם קטנות, ומחברים ראשי המטות בואלה מסעי שהם גדולות. תירץ הרב בעל התוספות ז"ל שיש לנו להפסיק הקללות מי"ט בפרשה אחת, כמו שאנו עושים קודם שבועות, שאנו קוראין במדבר סיני אחר בחוקותי ואח"כ שבועות. וסימן מנו ועצרו. ואם לא נחבר ראשי המטות ואלה מסעי, נמצא שאם יבא תשרי בב"ג תהיה פרשת כי תבא בשבת שקודם תשרי. אבל רבינו נסים ז"ל השיב משום שיש קללות באתם נצבים, דכתיב [דברים כ"ט] כי אז יעשן אף י"י וקנאתו. והקשו לו מהא דאמרינן פרק המוכר את הספינה הקב"ה בירך את ישראל בעשרים ושתים וקללם בשמונה, ומשה קללם בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמעו עד ואין קונה, מכלל שאין שם קללות עוד.
<h2>דף לב.</h2>
פותח. הספר. ורואה. באיזה מקום יתחיל לקרוא. גולל ומברך. ולא בספר תורה פתוחה, כדי שלא יאמרו הצבור ברכות כתובות בספר תורה. ווזר ופותח וקורא. ופשיטא דבברכה אחרונה יגלול קודם שיברך, דלמה יהיה פתוח, כיון שגמר לקרות. פותח ורואה. ואין צריך לגלול קודם שיברך, שאין חושש שיאמרו ברכות כתובות בתורה, שהכל יודעין שאין ברכות כתובות בתורה. אבל בברכה שלאחר קריאת התורה גולל ואח"כ מברך. כך כתב הרמב"ם ז"ל בספר קרבנות בהלכות חגיגה פרק ג' ובהלכות תפלה פרק י"ב.
הלוחות והבימות. עמודים שעושין לספר תורה, אחד בראשו ואחד בסופו, כדי לגול. לישנא אחרינא הלוחות שכתובים בהן אותיות. הבימות כגון במת יחיד שעשה להקריב קרבנותיו. שתי הלשונות שמעתי. והראשון לשון מורי. הלוחות, לא ידעתי מה הן, ויש מפרשים שהם עשויין לספרים שלנו, שאין עשויין (בגליון) [בגלילה]. והבימות, בימה שהיו עושין למלך בפרשת הקהל במסכת סוטה [מ"א ע"א], זה פירש רש"י ז"ל. והרב רבינו יהונתן ז"ל פירש בימה היא עלייה שעושין באמצע בית הכנסת, שקורין שם ספר תורה, כדי שישמעו כל הצבור. הלוחות הן שעושין על הבימות למעלה משש אמות כמין עלייה אחרת מנסרים או ממפץ נאה ומצויר, כדי שלא יפול על הארגז שקורין שם ספר תורה עפר או גשמים. וקאמר השתא שאין בשניהם שום קדושה ואין טעונין גניזה ויכול לעשות מהן כל חפצת נפשו, עכ"ל. ויש מפרשים לוחות שכותבין בהם האותיות לנערים להתלמד, ואין בהם משום קדושה כלל לפי שאינן עשוים אלא לשעה. על התפר. כנגד התפר, כי שם ראוי להדקו יפה. ועוד שאם יקרע לא יקרע כי אם התפר ולא גוף הגויל שהוא מקום הכתיבה. גוללו מבחוץ. פירש רש"י ז"ל אדם יחידי שרצה לגלול ספר תורה מענין לענין, וספר תורה על ברכיו, לא יגלול אותו מבפנים, כלומר לא יגלול העמוד הסמוך לו, שאם יעשה כן יפול העמוד האחר. אלא כיצד יעשה, יגלול מבחוץ, כלומר יגלול העמוד האחר שהוא חוצה לו.
מהדקו מבפנים. כלומר מן העמוד הפנימי, שהוא סמוך לו, שאם יהדק החיצון יכסה הכתב בזרועותיו, ומצוה להראות הכתב לעם כשהוא מהדקו, במסכת סופרים. ויש מפרשים כשהוא גולל הספר תורה במטפחת, יחזיר הכתב כלפי העם, שהוא חוץ למי שנוטל הספר תורה, לפי שמתגלגל היטב עכשו, וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים, כלומר שלאחר שנגלל ספר תורה ורוצה להדק ולהשוות העמודים, מחזיר הנוטל ספר תורה הכתב כלפי פניו, וכן פשט המנהג. וכתבו, נראה דהיינו טעמא דמצרכינן להחזיר הכתב כלפי פניו תיכף שנגלל, דאם לא כן יש לחוש שמא ישכח, ולא יחזיר, וכשיפתחנו ימצא נהפך על פניו, ואסור להפוך ספר תורה על פניה. ואמרו חכמים [ערובין צ"ח ע"א] שכותבי ספר תורה תפלין ומזוזות אסורין להפוך היריעה על פניה, אלא פורס עליה בגד או כופלה. ואמרינן במסכת סופרים [פ"ג הי"ב] הנותן ספר תורה לחבירו לא יתננו אלא בימין, והמקבלו לא יקבלנו אלא בימין, שכך נתינתה מסיני, שנאמר מימינו אש דת. ומצוה בגדול לגוללו, ולא יתננו לא על גבי ארכובותיו ויתן אציליו עליו ויהיה קורא בו. ירושלמי בסוטה ארור אשר לא יקים את דברי התורה, וכי יש תורה נופלת, ר' שמעון בן אליקים אומר זה החזן. ופירש הרמב"ן ז"ל חזן שאינו מגביה ספר תורה כלפי מעלה כדי שיראוהו כל העם, לפי שמצוה לכל האנשים והנשים לראותו ולכרוע.
חוקים לא טובים. פירש רבינו אלפסי ז"ל אני נתתי להם חוקים, והם לא טובים זה לזה, לפיכך אני מביא להם משפטים לא יחיו בהם. ספר תורה ערום. בלא מטפחת. ואע"פ שגללו אחר כך אין לו שכר. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא דהלכות ספר תורה [פ"י ה"י] אסור לרוק כנגד ספר תורה ולפשוט רגליו ולהחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים. עוד כתב [פ"י הי"א] כל מי שישב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר והיה שם בך לעד, ויכבדנו כפי כחו. אמרינן בפרק בתרא דעירובין [צ"ח ע"א] שאסור לזרוק כל כתבי הקדש, כלומר אפילו יצטרך לשנותם ממקום למקום, דבהאי גונא איירי התם. וכתבו מן המפרשים ז"ל וכל הספרים בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה ואפילו פירושים וחידושים הרי הם בכלל כתבי הקדש, שהרי להתלמד הם עשויים, עכ"ל. תגלל המטפחת. חייב חזן הכנסת להעמיד ספר תורה בזרועו, ולא יזוז אותה אלא הגולל יקח המטפחת ויכרך בה ספר תורה פעמים ושלש עד שיתכסה כולה במטפחת, שגנאי יהיה אם יסבב הספר תורה בתוך המטפחת.
